מוח להשכרה, למהירי החלטה!
שנתון 89 – כמו חדש, למעט שריטה עמוקה בצד שמאל.
אונה עורפית, קודקודית, מצחית ורקתית בתפקוד גבוה, לעיתים גבוה מדי.
להשכרה בגובה של 163 ס"מ, במשקל של הייתם מתים לדעת.
עם נוף לים, זיכרונות, טעמים, ריחות, כאבי לב, געגועים, אהבה, שנאה, התרגשות, פחד, חרדה, רעיונות, כישלונות, חלומות, סיוטים, מנגינה בריפיט והבזקים אבודים.
כניסה מיידית, לרציניים בלבד.
שתי דקות מהים. לפרטים, התקשרו: 050-הצילו-אותי-מעצמי-8350-בבקשה.
(מתוך ויקיפדיה)
לא פעם המחשבה על מוות והתהייה על הקטע החולני שלו חולפת בראשי. זה כבד עלי ובא לי להנות מהימים כפי שהם בלי לנתח ולנבור בכל דבר.
בלי לנסות לאבד את זה אחרי שאני רואה איש זקן מנסה לרדת מהאוטובוס, כשאני חושבת לעצמי שבטח בצעירותו היה אחלה גבר, סחף אחריו אינספור בחורות וקיבל מהן מכתבים מבושמים בצירוף תמונות עירום.
אני לא מצליחה לשחרר מהעובדה שהחיים נקראים "חיים" כשבסופו של יום הם מכילים כל כך הרבה מוות והם פשוט תחנה אחת לפניו. תמיד שנאתי תחבורה ציבורית.
גם התחדשות מלווה בזיק של עצב, כמו הרגע שבו תינוק נולד ועושה כיפים עם הסבתא רבתא שלו. אותו דבר עם פרחים, שונאת לקבל פרחים. אולי לך זה נראה כמו פריחה ולבלוב, אבל אני רואה פה מתנה קמלה. מי נותן מוות במתנה? מה אני מורטישיה אדמס?
לא יודעת, אולי זה בגלל שאני בת מזל דגים (אלוהים, אני לא מאמינה שכתבתי את זה) או בגלל שאני בת זקונים. הידיעה שכולם מסביבי גדלים, מתבגרים ומזדקנים- עושה לי רע בנשמה.
כל יום מנקרת בי המחשבה שאני חייבת לתקתק את החיים כמו שצריך, כך שהוריי יספיקו ליהנות מהילדים שלי ולא אתחרט על דבר כשאזדקן.
המחשבה הזאת מגרדת לי בלב, מחליקה אל הקיבה ופותחת וואחד אולקוס. אולקוס עם נוף לים!
מה שלא הורג אותך, הופך אותך לנכה. במקרה שלי- רגשית.
המוות עצמו לא מפחיד כמו הריקנות שהוא משאיר אחריו והניסיון הנואש להחיות את האנשים שכבר לא איתנו על ידי זיכרונות, חוויות ורגעים שכבר מזמן גוועו.
מה אם הזיכרון היחיד שאצליח להעלות יהיה: "ביקשתי ממך אלף פעם לכבות את הדוד?"?
אבל בואו נדבר ביזנס- שתי דקות מהים, לרציניים בלבד.
// ריקה לודריק
הפוסט לרציניים בלבד הופיע ראשון במה וזה