לפי איך שאני מרגיש בתקופה האחרונה, איבדתי את זה. איבדתי את החשק לעשות דברים. אני פשוט קיים, ולא יותר מזה. אבל שלא תחשבו לא נכון, אני ממש לא בקטע של להתאבד, אפשר לומר בפשטות- עייפות ומחסור באנרגיה. אולי יכול להיות שהעומס מצליח להכביד עליי לאחרונה.
בזמן שיש לי מעט פנאי, אני פתאום מוצא את עצמי יורד למכולת ועומד במשך 10 דקות מול המדפים בלי ידיעה ברורה של מה אני רוצה לקנות, "צריך עזרה?", הסדרן במכולת שואל אותי, "לא, זה בסדר, תודה", אני משיב לו וחוטף משהו באופן זריז וניגש לשלם. בצהריים, מוצא את עצמי מטגן חביתה ומסתכל על הבועות שעולות ממנה ולא עובר לי דבר בראש. ובערב, מתרסק על כוסית וויסקי בבר השכונתי או הולך לצפות במשחק כדורגל מעניין.
זה כבר בערך חודשיים שאני נע ככה, בלי יכולת לחשוב מה אעשה מחר וחוסר חשק כללי שעוטף אותי. "אתה עושה חיים" אומר לי כל הזמן חבר שממשיך, "הלוואי והייתי כמוך". טוב, אולי הוא צודק ויש בזה משהו. אבל בדרך כלל, כמעט בכל בוקר אני מוצא את עצמי משוטט בבית, כותב כמה משפטים בוורד לכתבה הבאה, נכנס להציץ מה חדש בפייסבוק, מתענג על סרטונים ושירים מעניינים ביוטיוב ומדיח כלים בין סנדוויץ' לעוגייה. אני לא סובל בבית, להיפך, אני אוהב את הדירה והפינה השקטה בסוף כל יום.
אולי החיים שלי נראים טוב, אבל הקרובים אומרים שזה כנראה "דכאון כלשהו", ומציעים שכדאי שאמצא לי תחביב נוסף מעבר לכתיבה והופעות ברדיו ובטלוויזיה. "תתחיל לעשות כבר ספורט" מטיחים בי כל הזמן, "שמנת ממש מאז שהשתחררת מהצבא", אבל הם לא מבינים שאני כל כך רוצה, אבל עצל מדיי.
יש לי חבר שאומר שזו סתם סך הכל תקופה שתעבור, "אולי אתה לא מרוכז" הוא מרגיע. במחשבה שנייה, יכול להיות שהוא צודק כשאפילו לאחרונה איבדתי גם את המשמעת העצמית שלי בשל כך שאני לא מצליח לעמוד במשימות שאני מקבל במסגרת העבודה שלי, ובעצם האיחורים הקבועים בדד ליין שבאים בתקופה האחרונה, קובעים את תחושת הדכדוך.
למרות ההופעות בגופי התקשורת השונים, והעובדה שעבודת הכתיבה מתבצעת מהבית, אני מרוצה מקצב ההתקדמות שלי. בסופו של דבר נראה שבבתי ההפקות, במשרדים ובפגישות שונות אני מבזבז יותר זמן ומלרלר עם העמיתים לתעשייה למרות שהרכילויות לא ממש מעניינות אף אחד.
אז אולי אני אשב עוד קצת מול המקלדת ואסיים את הפוסט הזה רק בגלל שבעוד שעתיים אני כבר צריך להיות חצי מאורגן לפגישה מכרעת. או שאולי אתרגם בעל פה להנאתי את אחד הסרטים האחרונים אותם ראיתי, רק כדי להעביר את הזמן. או שבכלל הגיע הזמן להפסיק לפחד ולהתחיל משהו חדש בחיים- אקח את האזניות ואצא לריצה קלה. אני עצלן בכל מה שקשור לספורט. אבל גם חייב להעביר את תחושת הדכדוך.
// ישראל סרנגה
הפוסט בין קירות ביתי הופיע ראשון במה וזה