כמו הרבה אחרים ואחרות, גם אני מתחילה השנה את שנת הלימודים הראשונה שלי. זו היתה פנטזיה פרטית שלי, אחרי עבודה קשה שהשקעתי כדי להגיע לרגע הנשגב הזה- הגשמת החלום.
כל אחד שלומד, ילמד, או רוצה ללמוד עיצוב, מכיר את התהליך הארוך שאנו נדרשים לעבור כדי להגיע לרגע שבו אנחנו מתקבלים ללימודים.
זה היה תהליך מיוחד ואינטנסיבי שעברתי במשך מספר חודשים ארוכים. מסע פנימי עם עצמי וסלילת הדרך לעבר החלום שכלל מכינה, תיק עבודות, מבחני קבלה, ראיונות – וזה עוד לפני הלימודים עצמם, לפני שאני קיימת בעולם של לימודים אקדמאיים.
התחלתי ללמוד במכינה לעיצוב, מבלי שהיה לי קשר לעולם הזה. רק משהו עוצמתי בתוכי גרם לי להרגיש שייכת לעולם הזה. ידעתי שיש לי רגשות, מילים ומחשבות שצריכות לצאת לאוויר העולם בפני אנשים שונים. אז הפכתי מילים לחומרים, ואת החוויות שעברתי למודלים ומרחבים.
עברתי תקופה לחוצה מלאה בהרהורים של הנפש, מחשבות בלתי פוסקות. התבטאות עצמית, לילות לבנים, ומאה עמודים מלאים ברעיונות שנכתבו מהמוח שלי הישר אל הפתקים באייפון.
עמדתי מול כיתה שלמה עם אמונה נסתרת שלמילים שלי יש כח, בכל פעם חשפתי חלק אחר שקיים בי. בהפתעה רבה הלחיים שלי לא הפכו לאדומות והרגליים לא רעדו, הרגשתי ביטחון. וכשזה קרה- ידעתי שאני שם כדי להישאר והתחלתי להילחם על מקומי, להיות אחת מתוך חמש שניתנה לה הזכות להתחיל את שנת הלימודים.
עברו חמישה חודשים מההודעה שהתקבלתי, יחד עם מירוץ החיים החודשים הפכו לשבועות, והשבועות לימים. הרגליים שלי נזכרו עכשיו שהן מתחילות לרעוד והלחץ שולט לי בגוף ומחסיר מהלב שלי פעימות. מלאה בפחדים וחששות לקראת הלא נודע.
המכינה היתה חממה, ועכשיו הדבר האמיתי מתחיל. עוברים לי בראש כל מיני סימני שאלה, על מערך הלימודים, מרצים, בניינים, מספרים, איזורים.
אני חושבת על היום הראשון כסטודנטית (צעירה פעורה) מין המניין בפקולטה לעיצוב. אם אצליח להרדם בלילה שלפני, או שהראש ישקע במחשבות והגוף יתמלא באנרגיות שלא אופייניות לשעה 2 בלילה.
בטח אכין לעצמי את הבגדים כבר יום מראש, אחשוב על כל הפרטים הקטנים- ג׳ינס ארוך או מכנס קצר, גופיה או חולצה רחבה מגניבה, אחת כזו מקולקציית הוינטג׳ שאצלי בארון. כפכפים בשביל הנוחות או סנדל בשביל הנראות? אף פעם לא הבנתי באמת למה לנשים קשה ללכת עם כפכפים למקומות חשובים, הריי זה נוח, ואת הכי יפה שנוח לך לא?
אני רוצה להיות מגניבה, נינוחה, להרגיש פתוחה, להיות אני. לשים את החולצה הרחבה עם הפרחים שאני כל כך אוהבת. פעם קניתי אותה באיזה שוק נידח, היא הרגישה מוזרה בין אחרות ואני שלפתי אותה ולקחתי אותה אל ביתי, שתרגיש אהובה.
חלק יחשבו שזה מוזר, יהיו כאלה שיאהבו, או את אלו שבכלל לא שמים לב ללבוש ומרוכזים בעצמם. יהיו המון אנשים ואני אחת מביניהם.
אגיע חצי שעה לפני השיעור הראשון, אגיד שלום לחברים ומכרים, אתהלך בשביל ואסתכל על פרצופים חדשים שאראה בפעם הראשונה. אתבונן, ויעלו לי לראש מחשבות שנובעות ממראה חיצוני ראשוני. אולי גם הם חדשים, מפחדים, אוהבים וחולמים חלומות גדולים.
זה היום הראשון, לשנה הראשונה של התואר הראשון ורק בא לי לצעוק ״אני כאן!״. שכולם ידעו שאני כאן. ואם לא, אז לפחות שהפחד שלי ידע, יפחד מהצעקה, ויפנה את המקום לתעוזה שתעיז להופיע מחדש.
// אור לוי
הפוסט יוצאת לדרך הופיע ראשון במה וזה