הבחורה מול האשנב מראה סימנים ראשונים של שבירה. "אפילו בבלוג שלי מופיע השם שלי! זה הבלוג הרשמי!" היא מנופפת בסמארטפון שלה אל עבר עובדת שמחזירה לה מבט משועמם. "אני בטוחה שהוא מופיע", עונה העובדת בנימוס. שתיהן משתתקות. "אז אני יכולה להתחתן?" העובדת מנענעת בראשה לשלילה: "אני צריכה תעודה מזהה."
מלאני הגיעה כל הדרך מסן פרנסיסקו, מרחק של שמונה שעות נסיעה במצב רוח אופטימי, אבל החליפה בין התיקים והשאירה את הארנק עם התעודות מאחור. היא מציינת זאת בפעם השלישית ומסתובבת בחיפוש אחר אמפתיה בחדר. היחיד שמתקרב אליה קצת הוא בחור שעד עכשיו עמד במרחק בטוח מזירת האירוע. הוא אוחז בכתפיה ומתחיל לעקור אותה מהמקום תוך כדי מלמול "די, אנחנו נחזור ביום אחר." היא מקשיבה לו, אבל יללות ה"זה סואו אנפייר!" שלה נשמעות גם כשהם יוצאים מהבניין. הזוג הבא שניגש לאשנב מנסה לשדר עסקים כרגיל אבל אני רואה ששניהם מעיפים מבט נוסף בטפסים המסודרים שלהם. אף אחד לא רוצה לחזור לפה שוב. אוקי, אולי רק עוד פעמיים, שלוש. עם בני זוג שונים.
השעה היא אחת עשרה ורבע לפנות בוקר ואנחנו עומדים בגרסה המודרנית של תיבת נוח, בתור לארץ הנישואין המובטחת. כיאה למקום אליו מגיעים כדי לעשות שטויות, משרדי מחלקת רישיונות הנישואין בנבאדה נראים קצת כמו סניף דואר. שלוש עובדות מאיישות כרגע שמונה דלפקים, ואני תוהה אם קיים סיכוי שמישהי מהן עוד מתלהבת מהדבר הזה שקורה כאן בזכותן 365 ימים בשנה בין שמונה בבוקר לחצות. כאן המקום בו ממלאים ניירת של מבוגרים לפני שעושים את המעשה המטופש של חתונה, ולהבדיל ממה שמראים בסרטים, אי אפשר פשוט לעבור באחד הצ'אפלים ולהתחתן בצורה שתוכר באופן חוקי, ללא תשלום וקבלת ספח. ההוכחה היחידה לכך שהגענו למקום הנכון היא השלט הלבן "מאורסים שיימצאו בהכרה מעורפלת יתבקשו לשוב בפעם אחרת". שיט.
תערובת המתחתנים בווגאס, אם לשפוט הן את תכולת החדר והן את הכלות השיכורות שיצא לי לראות באזורי הקזינו בימים האחרונים, היא הטרוגנית למדיי. חלק מהממתינים איתנו היום נראה כאילו הוא בתור למקדונלדס ואילו חלק אחר מתנהג בהתאם לתור הדרייב אין להוצאה להורג. נמצאים כאן גם זוגות וגם סידור של גושים-גושים של ילדים ומבוגרים, כשבכמה מהמקרים צריך לנחש מי כאן הזוג.
כעבור שבע דקות אנחנו מגישים טפסים, משלמים 60 דולר ומקבלים רישיון שאותו יש להביא לאלביס.
ביציאה שנינו מרגישים עייפים. זו ההתעסקות הארוכה ביותר שלנו בכל הנוגע לעניין החתונה, ואנחנו ממש לא בכושר. מציאת האוטובוס בחזור לוקחת אף היא מספר דקות ולרגע שנינו נבהלים שלא נספיק למסעדת ה"אכול כפי יכולתך", אבל אז נגלה אלינו השלט המוכר "To the Strip". כעבור כמה דקות, אנחנו כבר בבית הזמני שלנו: קומה 49 עם מיטה בגודל תל אביב ושטיחים מחלון לחלון. אין כאן קירות; רק נוף פנורמי אל רחוב שאפוף בפליטת גז ניאון משלטי חוצות, ומסכים ענקיים שמקרינים פרסומות ללא הפסקה. מקום בו זה די הגיוני בסך הכל שפסל החירות ניצב במרחק של כביש אחד מהספינקס, ופנייה ממגדל אייפל מובילה לשיט בגונדולה. כלומר, אם טורחים בכלל לצאת מאחד ממאות מתחמי הקזינו.
טרם הטיסה, השאלה הראשונה של כמעט כולם הייתה "למה?" והיו לי כמה וכמה תשובות לשאלה הזו. אבל בסוף אותו יום, אני חושבת שקיבלתי את התשובה הטובה ביותר: נותרו פחות מ-24 שעות לטקס, והאורחים היחידים, שנינו, מרגישים שבעים ומהממים.
// אילנה קלמן
הפוסט בדרך לחתונה עצרנו בווגאס #2 הופיע ראשון במה וזה