בגדול, אני אמשיך ללכת, אני אנסה גם לרוץ, אשתדל לא אלייך, אשתדל עם חיוך. אשתדל לא סביבך, ושאת כבר תפסיקי להסתובב לי במחשבות, אשתדל להתעקש לנסות ולהפסיק.
מצחיק לחשוב איך התחלה הופכת סוף. בלי שלרגע שמת לב, בלי שלרגע חשבת על זה. לחשוב.
אתה מתכנן תוכניות, והיא מצחקקת צחוקיות, אתה עדיין מאוהב בצחוק שלה, אבל את התוכניות שלה האלה, שבשבילה הם טווח הארוך ואתה בתוכם לטווח הקצר ביותר – אתה כל כך שונא.
החלטתי שאני בא אלייך לסגור את זה אחת ולתמיד, היה מה שהיה והעיניים מנסות להביט רחוק–רחוק אל העתיד.
כל הדרך אליה השתדלתי לזכור, לא לשכוח, ואפילו המצאתי לי בראש שיר בקצב אחיד, לא מהיר מדי, לא איטי, קליט – שחוזר על עצמו וקל לשחזור “היא פגעה ונפגעת, היית למטה ועכשיו תעלה”.
כל הדרך אליה לא הפסקתי לשיר, בקול, לא היה אכפת לי שכולם ישמעו, להפך, שיעזרו לי ויזכירו לי גם הם, רק שלא אשכח, “היא פגעה ונפגעת, היית למטה ועכשיו תעלה”.
כל הדרך אליה שיחזרתי רגעים. את הטובים וגם את הרעים, לאזן לעצמי את המחשבות שמשתגעות ורצות במעגלים בתוך ראשי. אהבה הופכת שנאה, שנאה הופכת כעס, כעס הופך תסכול – והכדור הזה ממשיך להסתובב במהירות מופרזת, ללא הרף, בדרך לעוד סטרייק מושלם שיפיל אותי חזרה אל הקרשים.
שברת לי את הלב אז שברתי את הכלים, כי נשבר לי כבר הזין משברים ורסיסים.
מתכנן לי בראש מהלכים, כמו טירון שעוד לא למד שאצלך – אין לדעת מה יקרה.
כשאגיע, אני לא רוצה שתחייכי, אני לא רוצה מגע, גם לא מבטים – אני בא כדי לשכוח. מקווה שתהיי הכי קרה שרק אפשר, שתשנאי אותי בשקט, שאפרוק את כל מה שיש לי ומאוחר יותר אתפרק ואתרפק על איך שפירקת את הדבר שהיה נראה לי השלם ביותר בחיים השבירים האלה.
הגעתי, דפקתי, פתחת את הדלת ונדפקתי.
חייכת חיוך גדול מלא בשיניים לבנות ואגואיסטיות שחורה שגרמו לי לשכוח למה באתי.
מה אני עושה כאן? כנראה שאני אוהב לסבול. היא נראית כל כך שלווה, כל כך נינוחה, נראה שטוב לה באיזושהי צורה, היא נראית כל כך אחרי. הכי קרוב פתאום מרגיש הכי רחוק. חייכתי חיוך קטן שנע בין מבוכה,לתסכול, לאידיוט שנקלע לקרב שבו ההפסד היה הידוע מראש. הסתובבתי, והלכתי.
שכחתי לשכוח.
שכחתי את מילות השיר ששרתי לאורך כל הדרך, זכרתי שהיא פגעה בי, זכרתי שאני למטה, הרגשתי את זה חזק, מושך אותי לתחתית, יורד במעלית לכיוון היציאה, מרגיש שהמעלית יורדת עד למתחת לאדמה.
לא ראיתי אותה יותר מאז.
עדיף לי בלחוד, מאשר ביחד שהלכנו לאיבוד.
עברו חודשיים, או אולי קצת יותר. הפסקתי לספור, כי זה כבר נהיה מבלבל. הימים עוברים והמחר כמו האתמול, וזה בסדר לי בינתיים, רק לקום בבוקר, ובערב לישון.
לא התגברתי, וכנראה שגם לא אתגבר, משהו תמיד יהיה חסר. אבל אני אלמד לחיות עם זה, אני יודע שהכל יסתדר.
כנראה שאף פעם לא היית שלי, תמיד היית של עצמך. כנראה שאף פעם לא היית איתי, תמיד היית לידי.
נתת לי את כל מה שיש לך, נתתי לה הרבה יותר ממה שיש בתוכי.
כנראה שפשוט לא הספקנו האחת לשני.
נו, בוא נראה אותך, ועכשיו תעלה.
// עידן לסר
הפוסט שכחתי לשכוח הופיע ראשון במה וזה