איך הגעתי לכאן?
אני פותחת את היומנים שלי מחטיבת הביניים ונתקלת בילדה הזויה. אני מאוהבת בילד מהשכבה ובשום נקודה הוא לא מאוהב בי, ואני פשוט לא מניחה לו שנים. אני נותנת לו להוליך אותי בדרך של אהבה הזויה כי בכל פעם שאני מתרחקת הוא עושה משהו שמקסים אותי כמו להחזיק לי את היד או לספר לי בהודעת אייסיקיו באמצע הלילה שהוא אוהב אותי ופאק כל העולם, ואז הוא מחזיר אותי לפרנד זון לעוד כמה חודשים.
ועל זה קם ונופל האושר שלי, על הימים בהם הוא מתייחס אלי ואני מאושרת, והימים בהם הוא לא ואני – פשוטו כמשמעו – רוצה למות. האובר דרמטיות של גיל 15 לא כיפית לקריאה, אני תוהה לעצמי מה ההבדל ביני אז לביני היום?
אני עדיין מאוהבת בקונספט של אהבה, כמו אז וגם היום, אני רומנטיקנית חסרת תקנה ואני כל הזמן מחפשת את התכונות שאני רוצה באנשים ולפעמים ממציאה להם כאלה. אני מאבדת את הקשר בין מציאות לבין הבניית המציאות שלי. מה אמיתי ומה אני מדמיינת? הוא נחמד ומעוניין בי או שהוא סתם נחמד כי הוא נחמד?
אני מדמיינת דמויות שהכרתי לאורך החיים שהובילו אותי בדרך שלי, אנשים שלקחתי מהם דוגמא ורציתי להיות כמוהם, אני מנסה את הדרך שלהם ותמיד נכשלת. אני לא יכולה להיות אלילת המין עוצרת הנשימה שיכולה להשיג כל מי שהיא רוצה ואף אחד לא מסרב לה. מישהו פעם שאל אותי "תגידי את האמת, נכון שאף פעם לא סירבו לך" ואני התקשיתי לזכור באותו רגע כי הייתי שיכורה והיד שלו הייתה מתחת לחצאית שלי, אבל אחרי זה נזכרתי.
ברור שסירבו לי, ובלבלו אותי, ואמרו לי שמעוניינים ואז התחרטו, והזמינו אותי לדייט ואז ביטלו או פשוט נעלמו לחלוטין יום בהיר אחד, זה לא קרה לכולנו? אני גם לא יכולה להיות זאת ששוכבת עם כולם ולא מעניין אותה מי זה ולא כואב לה בכלל כשהם הולכים ולא מתקשרים יותר, אני לא מצליחה לנתק את החלק הארור הזה במוח שמקשר רגשות עם מין.
אני מכורה לתשוקה ואני מכורה לרצון ולכמיהה הזאת למישהו, על סמך מי שהוא ולא על סמך איבר המין שלו. יש מישהו שמצליח? איך זה עובד לעזאזל? איך מתנתקים והולכים למקום הקר רגשית בו פשוט לא אכפת לך מי בתוכך כרגע? כל מפגש מיני חסר משמעות לוקח ממני משהו ואני מרגישה מן תחושת נימול וזה משאיר אותי מבולבלת.
אני גם לא יכולה להתנזר ממין עד שיגיע זה שיצליח לאהוב אותי ואני אותו ולא יזיין מהצד ולא יתחתן דקה אחרי שנפרדנו ולא ימזמז אותי כי אני ברירת המחדל של היום. אני לא בת 15 יותר, אז רק הייתי שוכבת במיטה ומדמיינת את היום בו הוא סוף סוף ינשק אותי מאחורי בית הספר ואחרי זה נתמזמז במסיבה ויהיה נעים ואני אוהב אותו והוא אותי. די בא לי לחזור אחורה בזמן כדי להוריד לעצמי כאפת מציאות, משהו שאף אחת מהחברות לא עשתה כי הייתי כל כך משוכנעת שהוא אהבת חיי.
ואולי אני צריכה את כל זה? את כל הניסוי וטעייה כדי שאם וכאשר יגיע משהו טוב ואמיתי אני אדע לזהות את זה, בהיר כשמש. אולי יום אחד, אחרי כל הטעויות, אדע להתאהב נכון? ואולי לא ועוד כמה שנים ארצה לחזור אחורה לעכשיו ולהוריד לעצמי כאפת מציאות נוספת.
// לודה גרקו
הפוסט כאפת מציאות הופיע ראשון במה וזה