בהגיע השחר לשמי תל אביב על מנת לבשר את ראשיתו של עוד יום חדש, אני משכימה קום ויוצאת אל הרחוב, רוכבת באופניי אל המושבה היפהפייה שנמצאת ממש ליד עזריאלי בתל אביב הלא היא מושבת שרונה. העצים לבשו חג כתמיד, הבניינים קולקציה אירופאית, דרום גרמניה סטייל 1871 ואנחנו כמובן, העם הישראלי במלוא תפארתו.
המושבה שרונה היא מקום משרה שקט ונינוחות. נהדר לטיול באמצע היום, נערכים בו סיורים והופעות מידי יום. בנוסף זהו גם מקום פרנסתו של מגוון רחב של אנשים. מסעדות בעלות היצע קולינרי עשיר, חנויות מהודרות שעוצבו במיוחד למתחם. אני, שגב ואהרוני מתייצבים שם לפחות פעם אחת ביום. הם בשלהם ואני בשלי, שותה את הקפה שלי וממשיכה במלאכה.
הכל נחמד ויפה כאן, גינדי עושה עבודה טובה בלעשות כסף וגם הישראלים יכולים להיות נחמדים מידי פעם כשבורח להם. אך הבעיה מתחילה עם שעת הצהריים, שעה חביבה סך הכל אמנם אין כאן סיאסטה בישראל אבל יש כאן רעב. ובמיוחד בשעת הצהריים, הבטן מקרקרת, הריחות מתחילים לעבוד על המוח ומראה הנהירה אל הדוכן של שגב כיסונים בשרונה מרקט לא מרגיע בכלל את הקיבה. ומה נשאר? להיכנע לתאווה.
בסיבוב אחר הריחות כמו בקומיקס אני מוצאת פיתה דרוזית וממתקי נצרת, חומוס ומעדני צדקיהו ממחנה יהודה, זה סושי ופיצה רוסטיקו הטעימה בעולם. גם את פושון מפריס ומקס ברנר המקומי, את הבורקס התל אביבי הראשון, חצ׳פורי גרוזיני וזאת רק ההתחלה, האפשרויות מגוונות מה שהופך את הבחירה לכל כך קשה, גורמת לי לפחד להתחרט. סך הכל יש לי רק ארוחה אחת כזאת ביום וזוהי החלטה קריטית.
הרי ארוחת בוקר היא הארוחה החשובה ביום, אבל ארוחת הצהריים היא הארוחה החשובה בעולם.
כל הקטע הזה של טעימות עובד ממש חזק אצלנו במרקט, בחנות בה אני עובדת שמה "vom fass" הפירוש הוא הכל מהחבית בשפה הגרמנית בנוסף הכל ניתן לטעימה, ליקרים, שמנים, חומץ בלסמי וויסקי. מתחילת עבודתי שם אני נפעמת כל יום מחדש כמה הישראלים אוהבים לטעום מהכל בבת אחת ומידית. גם בשאר החנויות ישנן טעימות של פיצות ופנקייקים, קוקטיילים ושייקים ואפילו טעימות של חרדל בטעמים; תות, ויסקי ועוד.
גם אני כישראלית אולטימטיבית אוהבת את הטעימות שלי ובמיוחד בזמן הצהריים המיוחד שלי, ארוחת הצהריים הדיסקרטית ועתירת הקלוריות, מגוון הלחמים הטריים במרקט, הירקות הטריים מ"איכר הבריאות" יחד עם הבלסמי אוכמניות מהחנות שלי עם הרבה לחם מ"לה פרינה", השווארמה של שגב בקונספט ההודי עם חמאת קרי או מה שזה לא יהיה. אני עוברת בכל חנות במרקט לבדוק מה יש בה מעניין ומקבלת טעימה מכאן וטעימה משם וזה גורם לי רק להתבלבל עוד יותר. באמצע המרקט יש דוכן של נקניקיות מסעדת רחוב בווארית, הנקניקיות נראות ממש שוות אבל לפתע ההיצע כולל נקניקיית חזיר ולפי מה שנראה שם זו הנקניקייה המומלצת שלהם, עלה בי גועל קטן אני מודה.
מרוב ייאוש אני מחליטה לקחת עוד שוט של וויסקי מהחביות היפות בחנות שלי. אחת מחברותיי לעבודה שואלת "מה אילנה עוד לא אכלת?" תוך כדי שאני עונה לה "עוד לא" נזכרת שהיא בדרך כלל אוכלת במעדני צדקיהו, אחרי שעברתי בכל דוכני הבשר והדגים, הפסטות הביתיות והמסעדה התאילנדית המיוחדת, אני מגיעה לבחור החמוד שעומד מאחורי הדלפק ואומרת לו:
"קצת שניצל, קצת פלאפל, טחינה."
"טחינה לבנה? או ירוקה?"
"ירוקה, ירוקה."
זה מה שקורה מרוב טעימות ישראליות, נתקעת עם פלאפל. בתאבון.
// אילנה מאטטוב
ֿ
הפוסט להיות רעבה בשרונה מרקט הופיע ראשון במה וזה