"אפשר להצליח בלי תואר דנה, אבל צריך לדעת מה לבחור". אבא שלי יצא כנגד המחשבות שהתאספו בראשי בתקופה האחרונה, שלל מחשבות שחונקות לי את המוח ומרגישות כמו אסטרואיד שפגע ישירות בלב שלי. כבר מילדות סבתא שלי חזרה ואמרה שחייבים ללמוד, ועם שחרורי מהצבא השאלה שנשאלה על בסיס קבוע הייתה: "דנה'לה, מתי את מתחילה ללמוד?".
אני כבר שלוש שנים עונה ש"אני בתהליכים סבתא, אל תדאגי. שנה הבאה כבר אלמד". איכשהו כל שנה אני מוצאת את עצמי בתהליכי התלבטות ורחוקה מהתואר. אבל כשמדובר בסבתא פולניה, איך אני יכולה להגיד לה שהמוח והלב מאותתים לי שאני לא בטוחה שאני רוצה סוג כזה של לימודים?
"בלי תואר, אי אפשר להצליח בחיים", את אותו משפט מקולל שמעתי מאלפי אנשים. אבל לי מרגיש שהמשפט צריך להיות "בלי להפסיק לדקלם את אותה מנטרה מטופשת ללא הפעלת שיקול דעת- אי אפשר להצליח בחיים". אם אני רוצה להיות זמרת, זה לא נחשב? ואם אני מטפלת במגע, זה נחשב פחות? זה אומר שאני פחות מוצלחת ושאני לא מספיק טובה?
להיות שונה זה אף פעם לא נעים, זה תמיד מעמיד אותך בפני השאלה האם ללכת עם העדר או לסטות הצידה ולהישאר נאמן לעצמך. הייתי אמורה להתחיל ללמוד השנה, כבר הייתי רשומה לתואר. אבל אחרי שחשבתי לעומק, הבנתי שאני לא רוצה להיכנס לתואר מתוך מחשבה שיום אחד אבין מה אני רוצה לעשות, מתוך תקווה שההארה תגיע אליי ביום מן הימים. אז ביטלתי את הרישום, החלטתי להתבשל עם המחשבה על התואר עוד קצת תוך כדי ציפייה למצוא את הייעוד המיוחל.
ככל שעבר הזמן התחלתי להרגיש שתואר זה לא בשבילי. הלו"ז שלי משלב אימוני כושר, שיעורי ריקוד, עבודה, קורסים מעניינים וישיבה על בירה עם חברים בסופו של יום- לו"ז שהרבה אנשים היו מבסוטים עליו מאוד ומאחלים אותו לעצמם. אז איך אפשר להיכנס למערכת ששואבת ממך הרבה זמן של פיתוח אישי לטובת שעות נוספות בקריאת מאמרים, שאם להיות רגע כנים- כנראה שלא יתרמו לנו הרבה?
הבנתי שאני מפחדת מתואר, או יותר נכון לומר- מפחדת לאבד את החיים שאני אוהבת. מפחדת להיות מאלו שלא מוצאים זמן לחברים או לפעילויות שעושות להם טוב, מפחדת לאבד את עצמי בין העבודות למבחנים.
למרות שאני יודעת ששינוי זה דבר לא קל, אני יודעת שמסוף מתרגלים. אז גם אם אני לא יודעת מה יהיה עוד שנה, אני יודעת שיש לי לפחות עוד שנה להתרגל לזה, עוד שנה של הכנה ומילוי מצברים.
המשימה הכי לא פשוטה עוד מחכה לי והיא להבין מה אני רוצה באמת. אני אהיה אני, בסוף אבין לאיזה כיוון פניי מועדות. בינתיים אני יכולה להרגיע את המשפחה ולחזור לרשימת היורשים לעתיד כשאני כבר לא שוללת את התואר על הסף- הרי להיות בלי תואר זה לא עובר סלקציה כשמדובר בגנים פולניים. אז אני מכריזה בפני משפחתי היקרה שאני מבינה שאולי תואר זה חיוני אם זה באמת מסייע למה שאעסוק בו בחיים. שגם אם זה מרגיש לי שזה לא בשבילי, עוד יש סיכוי שאני והתואר נמצא את עצמינו במערכת יחסים.
סבתא'לה, אל תדאגי, בסוף יצא מהנכדה שלך משהו. עוד כמה שנים ותוכלי להשוויץ בפני הפרלמנט הפולני שלך כמה שאת רק רוצה. אני על זה, מבטיחה לך. גם אם אני אומרת לך את זה כבר כמה שנים.
// דנה פיינר
הפוסט תואר בדחיית לימודים הופיע ראשון במה וזה