זה יותר מפחיד אותי מבאנג'י, יותר מלחיץ מטיול עם אריה, פוגע בשעות השינה שלי יותר מלדעת שיש לי הופעה מחר. בשבוע הבא אני מתחיל עבודה חדשה. עבודה של גדולים, עם משרד וכרטיס נוכחות. ושעות קבועות. ואולי אפילו תן ביס. (יהיה תן ביס? הלוואי שיהיה תן ביס. סחבק קצר בתקציב ארוחת צהריים.)
וורקינג ניין טו פייב, וואט אה ויי טו מייק אה ליבינג. באמת איזו מין דרך זו? אני שואל ברצינות. אף פעם לא עבדתי בעבודה כזאת. תמיד זה היה משמרות או מהבית או פרילאנס. תמיד היה מדובר בנסיעת סולו על האופניים נגד כיוון המשכורת. איך אני אמור להסביר לחברים שלי שאני מוזיקאי, לכן עזבתי את העבודה שלי כמורה למוזיקה, כדי לעבוד בעבודה שיש בה יותר כסף, כדי שיהיה לי יותר קל כלכלית לעשות מוזיקה? אפילו אני הלכתי לאיבוד בהסבר הזה.
פחות מלחיץ מזה
אנשים, מסתבר, עושים את זה. יושבים אשכרה תשע שעות בכיסא מול מסך מחשב ועובדים (זה כנראה יהיה המכשול הכי גדול שלי כי כרגע אני כותב את הפוסט הזה רק 45 דקות וקמתי כבר שלוש פעמים). אנשים הולכים לערבי חברה, ימי גיבוש מחלקתיים. מקבלים פנסיה, לא מטורטרים פעם בשנה על ידי המוסד לביטוח לאומי/מס הכנסה/מס ערך מוסף/מס שבח/מה זה מס שבח?! לא ממלאים הצהרות הון. מתקשרים לבן/בת הזוג, אומרים להם שהיום יתעכבו.
תישאר איפה שאתה, אמר לי פעם חבר הייטקיסט שהתחיל לעשות מוזיקה בגיל 32. אל תהיה עבד. אתה לא יכול לנצח פה. אבל ללמד גיטרה ולחיות מהיד לפה תמיד אפשר. לנסות לנצח את השיטה ולא להשתעבד אפשר רק עד גיל מסוים. כשיש לך כוח. כשאין לך ילדים. כשבראש שלך נשארו עוד כמה ג'וקים של רוקנרול. חוץ מזה, זה לא כאילו הרגשתי שאני מנצח שם. אם כבר להפסיד לשיטה, לפחות שיהיה תן ביס.
אז מי יעשה קניות, יצא עם הכלב, יבזבז זמן בפייסבוק, יכתוב שירים, יעשה כושר? כנראה שאני, מתישהו. זה פחות חשוב, חוץ מהקטע עם השירים. מה שבאמת חשוב זה מי ישמור עלי שלא אהפוך לבורגני, שלא אמצא את עצמי גר ברמת גן בחדר עם הרבה גיטרות תלויות על הקיר ומחברות שירים ריקות. מי ישמור עלי שלא אתעורר חס וחלילה ואגלה שעכשיו שבת בבוקר ואני באורנה ואלה, קורא עיתון מול מישהי במקום לדבר איתה. נוסע לחופשות ביוון ולא להתנדבויות באפריקה. מגדל ילד וכלב וכרס, ומצטער על זה שהתחלתי לעבוד מתשע עד חמש.
לא לוותר על זה בחיים!
התשובה היא שוב כנראה שאני, איכשהו. היי זהר, קן יו הנדל דיס? מקווה שכן. ממש כדאי להם שלפחות יהיה תן ביס.
// זהר רץ