מי אתם הגברים שהגיעו לאלנבי 40. מי אתן הנשים שעמדו שם. מי אתה שחשבת שזה בסדר לשכב עם אישה שיכורה על הבר ואז לקרוא לחבר שלך להצטרף. מי אתה שצעקת הוראות בימוי. מי אתה שחשבת שאתה נמצא במשימה עיתונאית ובמקום להעיף להם את הידיים לחצת פליי במצלמה.
מי אתן הנשים שמעבירות את הזיכרון הכי נורא שלה בין עשרות החברים שלכן בקבוצות ווטסאפ המוניות. מי אתם האנשים שמוצאים הצדקות לאונס קבוצתי של צעירה חסרת ישע. מי אתם הברמנים והברמניות שעמדו בצד השני של הבר וחשבו שהם צופים בריאילטי של פורנו ולא הפסיקו את אספקת האלכוהול למי שכבר מזמן לא נשארה בה טיפת צלילות.
מי אתה שאמר בכתבה של ערוץ 10 שעלו על הבר "כל מי שלא התבייש". כאילו הבושה לא צועקת כאן מכל פריים. מי אתה שחושב שהבושה שם היא לא נחלת הכלל.
ומי אתם הבעלים של אלנבי 40 שהעיזו לא להגיב לכתבה. שפתחו יום לאחר מכן את בר החטאים שלהם כאילו לא התרחש אצלם אונס. כאילו הם לא נתנו לגיטימציה. כאילו הם לא חלק מהמעשה הנורא הזה.
ואיפה אתם עכשיו. איפה מצעד הגיבורים והגיבורות שהיו חלק מההצגה הכי מבזה בעיר?
ואיך תשבו ביום שישי הקרוב בארוחת הערב המשפחתית לצד האחות הקטנה שלכם. שאולי תצא לפאב בלילה ותשתה יותר מידי. ואולי היא תחזור כמוה. עם דם בין הרגליים ופצע שאף פעם לא יגליד. מגיע לה לא? היא הרי שתתה יותר מידי. היא הסכימה. היא לא אמרה לא. היא לא יכלה להגיד כלום. כי היא כבר לא ממש הייתה שם. והנה אפילו עכשיו היא בכלל לא רוצה להתלונן.
ארבע שעות. במשך 240 דקות, נכנסו ויצאו אנשים מתוך הבר. מתוך הגוף והנפש של הבחורה הצעירה שעדיין מסרבת להאמין שעברה אונס קבוצתי רב משתתפים. מתוך מה שפעם קראנו לו מוסר. ואנושיות. והומניות. ועוד מילים שאיבדו משמעות פה כבר מזמן.
והאמת העצובה היא שיש יותר מידי מכם. ולמרות שכל תופעה שלא עומדת עם הערכים של "העם הנבחר" מקוטלגת כתופעת שוליים, השוליים האלו רחבים מידי. וחונקים כבר את האמצע שממש מתאמץ להישאר שפוי.
מי אתם?
הלוואי ואני אף פעם לא אגלה.
// ליאור הרטוב