את יום הולדתי ה-35 חגגנו ביחד בתאילנד. על החוף האהוב עליי, זה שהייתי בו בטיול אחרי הצבא, כשטענתי שלא מעניין אותי לעשות "בטן גב" ואז הגעתי ל-HAAD YUAN ולא רציתי לזוז מהחוף הזה במשך חודש.
התמכרתי ליופי הפשוט, למוזיקה הלא עדכנית ברקע, לשייק בננה עם שוקולד מרס, לסלסלת שניצלים, לבירות התאילנדיות, לקולם של הגלים, לשיגרה השלווה, להכל. הייתי אז הרבה דברים שאני כבר לא היום, והיום אני הרבה דברים שלא הייתי אז.
תמיד אומרים ש"כשזה זה יודעים שזה זה". פעם אחת בחיי כבר הרגשתי שזה זה ובסוף זה לא היה זה, אז הפסקתי לסמוך על התחושה הזאת. אבל איתו, מיד כשזה התחיל זה הרגיש "זה".
לא היינו אהבה ממבט ראשון אחד של השני, אבל במבט החמישי-שישי כבר הבנתי שהוא עושה לי משהו שמזמן לא עשו לי. היה לו חיוך מבויש שכבש אותי די מהר וחזות של מישהו שיודע מה הוא שווה אבל רוצה שתגלי את זה בעצמך, לאט ובשקט.
כמה מבטים נוספים ובסוף היה לי אומץ. "צריך לעשות איזה דרינק!" זה הדבר הכי רומנטי שהצלחתי להוציא מהפה שלי באחת הפעמים שנפגשנו במקרה, משל הייתי אחוכּ שלו מהצבא, והוא ענה "חייבים!". ראיתי שעוברים כמה ימים ללא התקדמות וכבר לא הייתה לי סבלנות לחכות.
הרגשתי שזה יכול להיות זה, וההיא המבוגרת בעבודה אמרה לי פעם שאין בחיים זמן לבזבז, והרגשתי שאני מבזבזת, ובלי לחץ או משהו אבל בוא נתחיל כבר להתאהב, אז קבעתי לנו דייט שלא קראנו לו דייט. שום דבר רומנטי, אמצע השבוע בפאב עם מבצע ובלי אווירה, אבל הרגשתי שהיה מוצלח. שברנו את הקרח. הוא בא לבוש חצי מחוייט ונעל סנדלי טבע. אני באתי לבושה בהתרגשות שהיה קשה לי להסתיר. הוא נישק אותי בסוף הערב ומאז הוא לא מפסיק.
שנה אחר כך, את יום ההולדת ה-35 שלי חגגנו ביחד בתאילנד. משהו זז בקצב מהיר יותר כשמתחילים זוגיות בגיל 30+. הכל יותר ברור. פחות משחקים. יותר תכלס. יותר עתיד.
ישבנו בערב ליד הים על מחצלות וכריות ושתינו באקטים של אלכוהול, כשברקע מתנגן להיט של סיה משנה שעברה, היא שרה "I'M ALIVE" ואני הרגשתי הכי חיה שהייתי מזה זמן.
כל הקלישאות על אהבה רצו לי בראש, על אושר, על איפה הוא היה כל חיי, על זה שזה זה. הוא הסתכל עליי עם החיוך המבוייש הזה שגרם לי להתאהב בו מלכתחילה לפני מה שנראה כמו שנות אור, נישק אותי והוסיף "איזה כיף לנו, הא?". הוא סיכם בפשטות שלו את כל התחושות שהציפו לי את הלב.
הוא בא לי בדיוק בזמן שלא הייתי צריכה אותו. לא הייתי זקוקה לו. הוא בא כשהייתי כבר שלמה עם עצמי, ושלמה בכלל. כשחייתי בשלום עם הרווקוּת שלי, כשלא חיפשתי את החצי השני שלי, כי לא הרגשתי שחסר לי משהו כזה. בדיוק כשהרגשתי שאני מוכנה לחיות עם עצמי – הוא בא ורצה לחיות איתי גם!
איזה כיף לנו.
// סיוון סטרומזה