הבועה שלי התנפצה כמה פעמים: כשאבא שלי נפטר, כשהיו מחלות במשפחה, ועוד מיני מטעמים שהחיים מזמנים לנו. בכל משבר שעברתי הגישה שלי לחיים הלכה והתחזקה: כל מה שצריך לקרות קורה והכל בסופו של דבר לטובה, גם אם אנחנו לא יודעים לראות את התמונה הגדולה – הכל לטובה.
אז הנה דוגמא לסיפור שבו הגורל זימן הכל לטובה, וכך היה באמת, נשבע:
גאורגיה, הר קזבג.
עלייה תלולה, קשה וקצת מעייפת מותירה אותנו בצהרי היום בערך בחצי הטיפוס למעלה. כשמסתכלים אחורה כל פעם קולטים באיזה גובה משוגע אנחנו, קצת מסדירים את הנשימה כי בכל זאת האוויר דליל וקדימה לקרחון.
בשר הטבעות יש סצנה שבה הרשע רודף אחרי אחד הטובים לתוך נהר ואז הנהר מרים את עצמו וכמעט סוחף את הרשע ואת הסוס שלו קיבינימט. עכשיו, כשמתכוננים לטיול וקוראים על הטרק כולם כותבים שצריך לחצות איזה נהרונצ'יק בדרך לקרחון. מה זה נהרונצ'יק; רחב, סוחף, ללא גשרים. אני מרגיש כמו הרשע.
החלטנו על טקטיקה "נהדרת" לחצייה, כזו שרק כשאתה צעיר וטיפש אתה חושב עליה – נלך דוך ונחתוך את הזרם, נהיה חזקים. וכדי לא לאבד את הנעליים בזרם האדיר, נחלוץ אותן ונזרוק לגדה השנייה.
זורק נעל ראשונה, נוחתת על אבן ומקבלת ריקושט לכיוון הנהר, מתגלגלת אט אט לתוכו ונסחפת עם הזרם.
אז סרקנו, ניסינו לחפש לפי היגיון של כיווני זרימה וכאלה, חבר מצא נעל, נופף איתה מרחוק ואני כבר התחלתי לשבח את אללה בכל צורה אפשרית רק שאז התגלה שהנעל היא לא שלי, היא חמש מידות מעליי ולרגל ההפוכה ממה שאני צריך.
הלכה לי הנעל.
לאחר ארוחת צהריים והתייעצות ארוכה החלטתי את הדבר הכי הגיוני, חכם ובריא – לצמצם הפסדים ולחזור למטה.
או שלא.
מטפסים את הקרחון ויהי מה. אז נסתדר, אבות אבותינו הלכו יחפים אני גם אלך! אחרי כמה שניות הבנתי שאבות אבותינו לא טיפסו ככה הר, יחף שווה כואב. שמתי את הנעל הענקית.
עת אני מנסה לטפס על קרחון בצעדי ליצן פגשתי בנתן, ישראלי חמוד לפני גיוס שבלי לחשוב פעמיים זרם איתי על להשאיל לי את הסנדלים שלו, סנדלי שוק ירושלמיים עם סולית כפכף, לא כאלה שמטפסים איתם הר (והאם בכלל יש סנדלים שמטפסים איתם הר?).
עם סנדלי הכוח המשכנו, צעד-צעד, שלב-שלב, וכל דריכה היא כמו סכין לתוך כף הרגל, תענוג. מתקדמים בטיפוס ואנשים מסתכלים עליי בדרכנו מעלה בתהייה האם אני שייך לכת מסוימת או סתם דביל. חלק צוחקים, חלק נהנים מהפנטומימה שלנו כשאנחנו מציגים איך הנהר לקח את הנעל, וכולם מחייכים.
לאחר כמה שעות זה הגיע, הגענו לקרחון המיוחל עליו חלמנו, שכמו בחיים לעיתים שונה מהחלומות – מגעיל, מלא בוץ, מין גוש קקה קר, לא ממש האוורסט. אבל הוא שלנו. הגענו.
תמונות, ידיים בקרח, ירידה מההר לצד הנהר שבו כמעט וטבעתי (סיפור לפוסט אחר), מרוץ עם השמש מה יקרה קודם – נגיע למטה או ניתקע בחושך על ההר. וירדנו. לא נשמעה אנחת רווחה כמו זו שהשמעתי כשירדנו מההר ונשכבתי על פיסת דשא למרגלותיו. ניצחנו.
ווינרים הם לוזרים שלא התייאשו. (:
// טל כוכבי
הפוסט ווינרים הם לוזרים שלא התייאשו הופיע ראשון במה וזה