ארה"ב איבדה המון מהיוקרה שלה ברחבי העולם במגוון תחומים, אבל יש תחום אחד שבו היא עדיין מצטיינת – אוניברסיטאות. הלימודים בארה"ב עדיין נחשבים ליוקרתיים, במיוחד אם יוצא לכם ללמוד באוניברסיטה בעל שם עולמי. אבל שאלת השאלות היא איך עושים את זה מבלי לשלם את הסכום המגוחך שהם דורשים עבור תואר ראשון שלא שווה שליש מתג המחיר שיש לו כרגע. (אפילו תואר ראשון מהרווארד כבר לא שווה כמו פעם. זה התואר השני שלהם שבאמת נשאר יוקרתי מתמיד).
אני רק יכול לספר לכם מה אני עשיתי ולקוות שזה יעזור. אז הנה הסיפור של איך סיימתי תואר ראשון באוניברסיטה פרטית בניו יורק בלי לשלם את (רוב) העלות שלו.
1. תואר פה לוקח בערך 4 שנים. אין שום סיבה בעולם ללמוד 4 שנים רצופות באוניברסיטה יוקרתית. מה שחשוב זה להשיג את התואר שם. כלומר להתחיל את השנתיים הראשונות באוניברסיטה קטנה וזולה, ולוודא שכל הנקודות של הקורסים שאתם לוקחים באמת עוברים לאוניברסיטה היוקרתית. כן כן… אני יודע שזה נשמע כמו מזימה, אבל החיים האמיתיים מלאים במזימות הרבה יותר גרועות. זו מזימה שתחסוך לכם מעל 30 אלף דולר.
ניקח את ניו יורק לדוגמא – יש פה מעל 260 אוניברסיטאות – רק פה בעיר!
למה שתבזבזו 40 אלף לשנה כשאתם יכולים להתחיל את השנתיים הראשונות באזור העשרת אלפים לשנה? רשת מקומית כמו CUNY מלאה באוניברסיטאות לא פחות טובות מקולג'ים אחרים והפרופסורים שהיו לי שם מלמדים גם בNYU היוקרתית. כן כן, אותם פרופסורים. זה לפעמים הרגיש כמו למצוא קופון של 80% הנחה למקבוק אייר.
לא תמיד זה הכל נחמד וזורם. כמו כל תואר, יש עליות וירידות. אבל במידה ואתם יודעים מה אתם רוצים לעשות אחרי התואר, אז הלימודים עצמם הופכים להיות משוכה שפשוט צריך לעבור כדי להוכיח לעולם שאתם יכולים. משוכה רק לשם ההפרדה בין אלה שיעברו אותה ואלה שלא. היא לא מסמלת כלום אבל ככה העולם עובד כרגע. גם לי זה לא נשמע הכי הגיוני אבל אנחנו דור הY. אנחנו ירשנו עולם מלא בחובות עם פתגמים כמו "חייבים תואר כדי להצליח" שכבר לא כלכך רלוונטיים.
ויש לתוכנית הזו עוד פלוס נחמד – באוניברסיטה קטנה יותר יחסית קל יותר להתבלט ולהשיג ציונים טובים. וציונים טובים = מלגות.
2. מלגות. אח….מלגות. אותם צ'קים קסומים. כאן אתם יכולים לראות דוגמא מעולה לשני סטודנטים מנסים להשיג מלגה. אבל אם אתם באמת לא מוותרים, אתם יכולים להשיג אותם. להשיג מלגות זו עבודה פול טיים. אני ביליתי 4 שעות ביום בבית קפה במשך חודשיים והשגתי שלוש מלגות. כן, זה בערך מלגה אחת על כל 80 שעות. אבל זה שווה את זה.
והיו גם הפתעות נחמדות. יום אחד קבעתי פגישה עם יועצת מלגות באוניברסיטה והראיתי לה את התוכנית השבועית שלי למחקר על מלגות. הראיתי לה רשימות של מלגות שאני חוקר, את הלו"ז שלי, ושאלתי אותה מה המלגות הכי נפוצות שהיא רואה מתלמידים. התשובה שלה הייתה בנאלית אבל הנה הטוויסט: היא אמרה שהיא מאוד מתרשמת מהנחישות שלי ושהיא רוצה לתת לי מלגה קטנה של ארבעת אלפים דולר על "הישגים אקדמיים". היא הסתובבה למחשב והקלידה שני קודים לתוך המחשב שלה. תוך 20 שניות שכר הלימוד שלי ירד בארבעת אלפים דולר!!! זה לא סיפור דמיוני, זה קרה מול הפנים שלי! הפגישה הזו המחישה שלי כמה שכר הלימוד הוא בולשיט וצריך לעשות כמה שיותר כדי להשיג עוד מלגות.
אפילו בטקס הסיום כשלא מצאה את הדיפלומה, לחשה לי הדיקן, "טוב זה לא כזה משנה."
כמו שאר חברי דור הY אני גם נוכחתי להבין טיפה מאוחד מידיי שתואר ראשון הוא חשוב אבל פשוט לא שווה את הסכומים האסטרונומים שאנשי העסקים האקדמאיים דורשים. פיסת הנייר הזו פעם סימלה הרבה יותר ממה שהיא מסמלת היום. ולא, אני לא אכתוב מה היא בדיוק מסמלת כי בדיוק כמו פיסת הנייר הזו, זה חסר משמעות. מה שחשוב זה שהיא כן מפרידה ביניכם לבין הרבה עבודות שדורשות אותה כדי להתקבל. לכן במידה והחלטתם ללמוד בחו"ל, אתם צריכים לעשות את זה בצורה חכמה שתיתן לכם יתרון על פני מיליוני הסטודנטים הצעירים מסביבכם.
//אביתר גור