טוב לי

יש מן תאוריה כזאת שכתיבה טובה או בכלל מוזת הכתיבה מגיעה דווקא ברגעים לא הכי שמחים של הכותב. אני יכול להעיד על עצמי שזה נכון בהרבה מקרים כי הרבה יותר קל לי לפרוק את הצרות שלי בכתב מאשר "ליפול" על איזה חבר ולהתחיל לספר לו כמה רע לי בחיים. העניין הוא שכבר הרבה מאוד זמן לא רע לי כל-כך וחשבתי לעצמי "היי, למה שלא אכתוב גם על זה?".

יש את הסיפור המוכר על אלברט איינשטיין שמסביר שקור זה היעדר חום וחושך זה היעדר אור ורוע הוא היעדר אלוהים. אני חושב שאפשר להשליך את אותה תיאוריה גם על ההרגשה שלנו לגבי החיים שאנחנו חיים. הכוונה שלי היא שכל הטוב הזה שאני מרגיש עכשיו פשוט נובע מהיעדר 'רע' בשגרה שלי. כלומר לא הכל מושלם ותמיד אפשר למצוא איזה משהו קטן שחסר, אבל הדברים הגדולים, אלו שמשפיעים יותר, הולכים איתי יד ביד, פונים איתי בפניות שאני עושה ובעיקר משחררים לי מן רסן כזה שמעולם לא שוחרר.

עכשיו בואו נשים רגע את הקלפים על השולחן. אני רווק בן 24 בתל-אביב. "הדברים הגדולים" שאני מדבר עליהם הם פחות או יותר  ההתפחות הקרייריסטית שלי והיחסים שלי עם בחורות. עם כמה שזה נשמע נורא שטחי, תכלס, אלו הדברים שמעסיקים את רן ביום יום (רן זה אני).

שטויות בעבודה

מאז שהפסקתי להיות לחוץ בקטע הזוגי, גיליתי עולם של רווקות שפספסתי. אני אמנם לא יוצא ואוסף בחורה חדשה כל יום, אבל כן הבנתי שעד שתגיע לה ישועת הזוגיות – אפשר, מותר ואפילו רצוי לפחות ליהנות מהדרך. אין לי עוד ממש מה להרחיב בנושא ולכן אעבור לנושא ההגשמה העצמית.

לאחרונה חגגתי חצי שנה כעורך אתר ראש1. במקומות עבודה אחרים בזמן הזה כבר בטח הייתי בתהליך של שכנועים עצמיים שזה המקום בו אני צריך לעבוד או לחלופין הייתי כבר מתחיל לחפש מקום עבודה אחר. אבל דווקא במקום העבודה הנוכחי אני מרגיש בדיוק ההפך. בתחילת דרכי הייתי בטוח שזה לא אני, שזה לא בשבילי, שעשו טעות שהביאו אותי לכאן ואיזה לא נעים יהיה לעזוב עכשיו. אבל לאט לאט הכל פשוט הסתדר. בכל יום אני לומד משהו חדש. בין אם זה על תחום העריכה, על תחום הבידור או אפילו על עצמי. הנתונים של האתר רק עולים ובמקום לחשוב על העבודה הבאה אני חושב על איך אני גורם לנתונים לעלות עוד יותר בחודש הבא.

בערך ככה (צילום tumbler.com)

רק דבר אחד מפחיד אותי בכל התקופה הזאת וזה שהרי לא יכול להיות טוב כל הזמן ושבקרוב תגיע תקופה חדשה שתהיה רעה, לחוצה ומייאשת עוד יותר. אבל אחריה, אוי באיזה מקום אני אהיה אחריה. אני כבר לא יכול לחכות עד ששוב פעם אכתוב על זה שטוב לי.

//רן פינקלשטיין