לא שניצל עם פירה, גם לא ספגטי בולונז או צ’יפס עם קטשופ, האוכל שהכי מזכיר לי את הילדות שלי זה רוטב מהסיר של האפונה. ארוחת שבת, שולחן מלא בעשרות סלטים, דגים, עוף, אורז, קוסקוס, קציצות, אבל אני מוזגת רוטב לצלחת ומנגבת אותו עם חלה. קולינרית, הייתי הבן אדם הכי משעמם בעולם. לבית הספר, הסנדוויץ' האהוב עליי היה עם מרגרינה.
כן, עד כדי כך משעממת. ועדיין, ניתן לחלק את חיי לתקופות על פי תפריטים:
תקופת השפל
מורכבת בעיקר מפחמימות ומאכלים שניתן למצוא תחת הכותרת "מנת ילדים". התאפיינה בערבוב מסיבי של כלל המרכיבים תחת הטענה שבבטן גם ככה הכל מתערבב. בין המאכלים הנפוצים היו קומבינציות יצירתיות כמו צ'יפס עם גבינה לבנה וספגטי עם טונה.
תקופת בית שני
המעבר מבית ההורים לדירת השותפים, או בשמה השני "אין יותר אוכל חם כשחוזרים הביתה, קורנפלקס הופך להיות מאכל לגיטימי לכל ארוחה ביום". כל כך לגיטימי שגם כארוחה רומנטית לאור נרות זה היה מתקבל. בכל זאת, ארוחת בוקר היא הארוחה החשובה ביום אז אולי עדיף לאכול אותה שלוש פעמים ביום.
תקופת הצנע
מאופיינת בהתנזרות מפחמימות ומעבר חד לגבינות עד 5% שומן ומלפפונים. ניכרת היתה ההשפעה הישירה בין הטעם באוכל לטעם שלי בחיים. זאת אומרת, שניהם לא היו לי. מסתבר שלשמחת חיים יש ערך קלורי.
ולבסוף,
תקופת הרנסנס
התקופה בה גיליתי שסלט יכול להיות מורכב מיותר משני ירקות ושלספגטי יש רוטב נוסף חוץ מעגבניות. היא החלה ביום שאכלתי פטריה. עכשיו רבים מכם בטח יחשבו שזה היה בטיול בהודו או בוויקנד באמסטרדם, אבל לא, לא הפטריה הזאת פתחה את הדמיון הקולנירי שלי, אלא פטריה סוררת שנגעה לי במשולש פיצה. ומה טובה היא היתה הפטריה הזו, ופתאום לשני הירקות היחידים שאכלתי בחיי, העגבנייה והמלפפון, נוסף ירק חדש. משם הדרך למסע חוצה גבולות וירקות היה עניין של זמן. ככה מצאתי את עצמי מנסה דברים חדשים, מטחינה שדחתה אותי עד הכרובית שאכלתי בשבוע שעבר, לראשונה, ולא הבנתי איפה היא היתה כל חיי. רציתי להתמסר אליה.
שלום לך
חלק מהרנסנס הקולנירי שאני עוברת מכיל בתוכו את המעבר לצמחונות. אומנם מפרום עושה תחושה נעימה בבטן ובלב, אבל אז הגיע המצפון שלי והרס את החגיגה. אחד המטבחים שמכיל בתוכו מנות צמחוניות שלא מדכאות אותי – הוא המטבח האיטלקי. אז מצאתי את עצמי יושבת עם התימניה בעלת החזות והסקס אפיל האיטלקי, דנה צנעני, לאכול מנות שונות מהמטבח של קפה לנדוור, שחוגג את חודש איטליה. מה היה לנו שם? מה לא. גם אוכל טעים, גם אווירה סמי-אירופאית וגם פרטנרית שסך הכל היא דיי בסדר כשמכירים אותה. אבל בסופו של יום, אחרי כל הפסטות, הפיצות, הניוקי, הבראוניס באמבטיית הגלידה והשוקולד החם, הבדיחות, השיחות, הריכולים והיין, מה שאני הכי אקח איתי מאותו הערב זה את המתכון לכרובית המוקפצת.
ברצינות, איך עושים את זה?
//הדס גוילי