לפני שלוש שנים כמעט התחתנתי עם החבר שלי דאז, היינו ביחד שלוש ומשהו שנים והיה ברור לכולם שזה הולך לחתונה. נקרא לזה התפכחות, התגלות, התעוררות, איך שנרצה, אבל אני הבנתי שאם אתחתן איתו אעשה טעות מאוד גדולה, אזרתי אומץ וביטלתי את החתונה. אני חושבת שהבנתי שזה שאני בת 30+, נושקת ל-31, לא אומר שאני צריכה להתפשר, בטח שלא על אהבה…
אז חזרתי להיות רווקה ולצאת עם בחורים. התחלתי לדבר עם חברות, לשוטט קצת בפייסבוק וניסיתי להבין מה בעצם אני מחפשת בגבר שלי.
מה בסה"כ ביקשתי? שלא יהיה קמצן, או שחצן. שלא יהיה עצלן. שיהיה רגיש אבל עדיין גבר גבר, שלא יהיה אדיש אבל ישמור על פרופורציות. שיהיה חכם, גם אם זה יותר ממני. שיהיה יפה וחתיך אבל לא מלוקק. שידע להתלבש, כי זה נורא מה שיש לבחורים היום בארון. שיאהב לאכול, אבל לא יותר מידי, כי חשוב לשמור על הגזרה ואין לי שום חמלה לשמנים. שיעשה ספורט אבל לא באובססיביות. שידע לחיות אבל לא על הקצה. שיהיה משפחתי אבל ידע גם להגיד לאימא שלו לא. שירצה להיות אבא ביום מן הימים אבל מספיק גם שני ילדים. ושיאהב אותי הכי בעולם.
מוגזם? טוב נו… יש כמה דברים שאולי אפשר להתפשר עליהם.
אז התחלתי לעבוד. כן כן, החיפוש אחר האחד הוא עבודה לכל דבר.
בהתחלה יצאתי עם בחורים שהכירו לי וכשהמאגר הזה החל להצטמצם הבנתי שאין לי ברירה אלא לפנות כמו כולם לאתרי ההיכרויות. אקדמאים באלפא, סקס בטינדר, מחפשים אהבה באוקי קופיד. מה עושים עם כל השפע הזה?!
קודם כל צריך לבחור עם מי לצאת. ואז צריך להתכונן, להתלבש, להתאפר, להתרגש ולהיפגש.
אחרי כל דייט הייתי חוזרת הביתה וחושבת לעצמי כמה זה חבל שאין איזו רובריקה באתרי הכרויות בה אפשר למלא חוות דעת על הדייט או הבחור, ממש כמו בביקורת מסעדות. משהו שבחורות אחרות ואולי גם בחורים מסוימים יוכלו לצחוק או לבכות ממנו או פשוט להזדהות אתו.
הרגשתי שאני חייבת לספר את הסיפור שלי. אז בואו נצחק ביחד, מעכשיו ועד שאמצא את המיוחד שלי. מתחילים.
// סיון שורצברד
הפוסט החלו החיפושים הופיע ראשון במה וזה