דליה בודדה, אבל כבר מזמן היא הפסיקה לדאוג לעצמה.
הם באים אלייה בזה אחר זה, “המכורים להתמכרות”, היא הייתה קוראת להם, מאמינה שהיא עוזרת להם, כל פעם קצת, להתגבר על העולם הזה שגדול על מידותיהם.
חוק אחד מרחף לו מעל מועדון הלקוחות – “אף אחד לא מדבר על דליה”, והשקט סורר מסביב. אך מספיקים המבטים בכדי להבין שמשהו דפוק קורה כאן, אבל הוא מתאים לכולם, באיזשהו אופן, לפחות לאותו הרגע.
את דליה ניצחה פעם הבדידות, בנוקאווט חסר רחמים, ומאז זה השתלט ומכתיב לה את קצב החיים.
במועדון הלקוחות של דליה אין טלוויזיה, מוזיקה או עיתוני “לאישה” ישנים בחדר ההמתנה. יש רק אותם, “המכורים להתמכרות”, את דליה, מיטה חורקת ושירותים קטנים שאם יתמזל מזלך, תמצא אותם טיפה פחות מלוכלכים כשיגיע תורך. שום תחושה של בית, שום אווירה מזמינה שתגרום לבן אדם הגיוני לחזור לשם שוב. אבל המכורים, הם ממזמן כבר לא הגיוניים, אז הם חוזרים וחוזרים.
הם באים עם הכרטיסיה ששלפו מהתא הקטן בארנק, הזה שממנו לא אמורים לצאת דברים, היא מנקבת להם עוד חור בכרטיס, מנקבת לעצמה עוד חור בנשמה, בכך שמיד היא תיתן לעוד מכור לנקב לה את הצורה.
דליה יודעת מה היא עושה, היא עושה זאת תקופה ארוכה מדי. היא יודעת מה היא עושה להם – איך, כמה ובאיזה עוצמה, אבל היא לא יודעת מה היא עושה לעצמה. היא מתכחשת, היא לא חושבת, על עצמה, היא כבר מזמן ויתרה.
היא כמו הרובין הוד של הבדידות – לוקחת קצת ממנה, ואז עוד קצת, ונותנת להם, שתהיה להם סיבה וכוח לקום מחר בבוקר.
היא בכלל רצתה להיות זמרת. אבל, דבר הוביל לדבר, ואתם יודעים איך זה, SHIT HAPPENS.
עוד מכור נכנס, מתפשט מבגדיו וממצפונו ודליה מעליו, בסוג של עוד פסגה שהצליחה לכבוש מבחינתה. כבר אין לה שאיפות גדולות מעבר.
גונחת בקולי קולות, מוציאה מגרונה צלילים יפיפיים, לא קולות של אושר, היא רק מנסה להגיע לגבהים שפעם הייתה מגיעה אליהם.
מעוררת השראה, אתה חושב כשאתה שם למטה, מסתכל עליה אל עבר הפסגה. מזכירה בקולה את הבחורה ששרה ב-Great Gig In The Sky של פינק פלויד.
בעוד ערב, מסריח כמו שאר הערבים, פתחה דליה את שערי מועדון הלקוחות. לבשה על עצמה את השמלה הנוצצת והאדומה שתמיד חלמה יום אחד להופיע איתה באיזה מועדון נידח, או באולם הכי גדול בפריז, שתמונתנו תלויה מעל המיטה החורקת. דליה היא בחורה של מילים, אבל היא ממש לא אוהבת לדבר, לכן מתחת למיטה מסתובבות עשרות מחברות, מלאות במילים של דליה, שלא היה לה את האומץ להגיד, או לשיר. את חלקן היא מפחדת לקרוא בעצמה, לחלקן כבר יש לה לחן מוכן המתנגן בראשה.
מכור חדש הגיע, הכינה לו דליה כרטיס מועדון נקי ומנוליין. לקחה אותו אל עבר החדר בו הכל קורה והיא כל כך לא רוצה שיקרה והחלה להתפשט.
“אל תתפשטי”, אמר לה המכור, “לא בשביל זה באתי”. “אני רק רוצה שתשירי לי, תשירי לי בתקווה שהמחר לא יגיע”.
את ההתמכרות הזו היא לא הכירה, היא כל כך חיכתה למכור הזה ושרה לו, חזק יותר מכל גניחה, שכל המכורים ישמעו, שם בחדר ההמתנה.
מועדון הלקוחות של דליה נסגר עקב חוסר בבדידות, זכרון שיש סיבה לחיות ומסע שמתחיל להגשמת חלום שכנראה עוד לא אבד.
// עידן לסר
הפוסט מועדון הלקוחות של דליה הופיע ראשון במה וזה