כשהיינו בתיכון, מאיה ואני למדנו למבחן במתמטיקה. זה היה בתקופה הפרה-היסטורית, עוד לפני שירדתי לשלוש יחידות. כדי להפוך את המטלה למעניינת יותר, קנינו חבילת עוגיות והכרזנו על האתגר: "מי שמסיימת תרגיל- לוקחת עוגיה". זמן קצר לאחר תחילת התחרות, מאיה סיימה את כל החבילה בעוד שאני הייתי תקועה עמוק בזוית שבין המשיק למיתר.
אבל מילא זה, זאת דוגמה קלאסית למישהי שרחוקה מלהיות קרובה להצלחה. אין מה לעשות, גאון מתמטי אני לא- צריך להכיר בעובדה. אבל להיות רחוק ממשהו זה די מנחם, המקום המתסכל באמת הוא להיות הכי קרוב למשהו- אבל לא לפגוע. ברוך השם, אני מאוד טובה בלהיות זאת שמשתדלת הכי הרבה, אבל נשארת ליד.
בלימודים הייתי אחלה. אם יש משהו שאני באמת טובה בו זה בלשבת על התחת במשך שעות ולא לזוז. הייתי יושבת יום יום, חורשת בזמן שחברות שלי נחו רגל על רגל. אבל ביום חלוקת התוצאות, כמה מפתיע- הן על מאה בזמן שאני על תשעים. לא שאני מתלוננת, כן? תשעים זה מעולה. אבל רבאק, לא פעם קיוויתי שציונים יחולקו ע"פ רמת השקעה.
ומה עם הבחור שהתאהבתי בו? כשאמרתי לו שאני אוהבת אותו, הוא ענה שגם הוא אותי- אבל בצורה אחרת. שאני חברה מאוד טובה וקרובה, אבל שם זה נגמר. לא נשברתי. עם כמה שרציתי וכמה שקיוותי, אני רגילה להיות הבחורה שלא רוצים.
פעם המקום הזה נראה לי כחיסרון מובהק, כמשהו שמראה ומצביע על חוסר אמונה בעצמי או זלזול בערך שלי כלפי עצמי. היום אני כבר לא רואה את זה ככה, היום אני מבינה שבאיזשהו מקום החיסרון הזה הפך ליתרון גדול, שהמקום של האנדרדוג הוא מה שנתן לי את הכוח להמשיך הלאה.
הרי כשמשהו לא שלך, פתאום אתה מתחיל להעריך את מה שחסר לך. מלכת הכיתה אף פעם לא העריכה באמת את הבנות שסבבו אותה כי הן תמיד היו שם, היא אף פעם לא ידעה מה זה להרגיש בחסרונן. אז כשסיימתי את קורס הטיפול שרציתי הייתי מאושרת, אבל מאושרת באמת. כי בתור מישהי שלא באמת הגיעה לתוצאה שרצתה אי פעם, היה לי מוזר ובכיתי מרוב תדהמה ואושר. וכשהגיע בחור שאהב אותי באמת, זאת הייתה הרגשה עילאית.
למרות שאני אלופה בזה, לא תמיד אהיה אופציה ב' ולא תמיד אהיה כמעט. מה שכן, כשאני נוגעת ביעד- אני יודעת להעריך את הרגע. פעם הייתי מתעייפת מההשקעה המרובה שהשקעתי, היום אני יודעת שבסוף היא תשתלם. שאם אפול פעם אחת אז פעם הבאה אגיע לפסגה, שאם הבחור שרציתי לא אהב אותי- יגיע מישהו אחר שיאהב אותי כמו שמגיע לי באמת.
התוצאה הנוכחית היא לא בהכרח מה שמשנה, הדרך נספרת וגם אם היא לא נראית לעין- היא נלקחת בחשבון. מה שתיתן זה מה שתקבל, גם אם לא באותו הרגע. להיות כמעט זו לא חולשה ולא חיסרון, להיפך- זה מה שנתן לי את הפוש להיאבק ולא הוריד אותי.
רובם לא ביקשו סליחה כי הם לא חשבו שהרגשתי אופציה ב', וכנראה גם שלא העלו על דעתם שהמילים והמעשים שלהם הכאיבו לי. אבל כמה שנים שנצבט לי הלב לנוכח האמירות ששמעתי וכמה שנים שהמילים שלהם נשמעו לי כמשהו מעליב. גם אם לא שמעתי "אני מתנצל" או "סליחה" וגם אם כן, אני מרגישה צורך לסגור מעגל סופית. אז אופציה א', תדעו שאופציה ב' סולחת.
אבל בסוף זה קרה…
// דנה פיינר