אני יושבת על המיטה שלי שתמיד מגינה עלי, מחממת אותי, מרגיעה אותי. שמיכת פוך עם הדפס של עננים בזריחה. צבעי פסטל רכים שבולעים אותי לתוכם, מעניקים לי נחמה, מאפשרים לי להיות אני, עצמי. רק כשאני איתי, אני כל כך אני.
נכון שמתאים עכשיו שאכניס אותך לעניין, ואגיד שהייתי רוצה שאתה תהיה איתי, במיטה שלי, ותדע איך אני באמת. שתדע מה הריח של השיער שלי כשאני חופפת עם השמפו והמרכך שלי, ולא מנסה להציל את מה שנשאר בבקבוק הסבון הנוזלי שלך של התינוקות, שאתה גם חופף איתו. שתדע איך אני נראית כשאני בוכה וכועסת ונשברת. שתכיר את הדרך בה אני מודה בפני עצמי גם בדברים שמכאיבים לי, ולא מנסה להכאיב לך במקום…
אבל אני לא אכניס אותך לעניין. בינתיים. עכשיו אני חוזרת לעצמי. אני יושבת על המיטה שלי, מול המחשב הנייד השחור, המוכר, שהפך לחלק מהנשמה שלי בזכות פונקציה פשוטה של מעבד תמלילים (רק 97, כן?). אני חושבת על עצמי עכשיו, מוציאה אותך מהמשוואה, כי מעולם גם לא היית באמת חלק ממנה. והיום, היום אני מבקשת סליחה.
הסליחה שלי היא ביני לבין עצמי. יש בה מן החרטה, מן הכעס, ומן האהבה.
הרשה לי להסביר.
אני מבקשת סליחה מעצמי על הלחץ התמידי, על הניסיונות המכאיבים להישאר בשליטה, על חוסר הביטוי, על הפחד. היום אני מבקשת סליחה וגם סולחת. היום אני משחררת מעצמי, מרשה לעצמי להמשיך לשתות ולעשן, נותנת לעצמי אישור לישון גם במיטה שלך וגם במיטה שלי, וגם במיטה- של מישהו אחר.
היום אני מקבלת את זה שהתשוקה בינינו היא חייתית, אבל החיבור בינינו נמצא רק בראש שלי. היום אני אומרת לעצמי שזה בסדר. זה בסדר לא לקבל דבר בתמורה. זה בסדר מרחוק, וגם מקרוב, לפעמים. היום אני מקבלת את זה שגם בשנה הבאה אנחנו לא נשכב באותה מיטה עם אותה שמיכת עננים. לא, כל אחד יהיה במיטה שלו, בעולם שלו. ואולי עד השנה הבאה כבר לא נדבר. ואולי כן. אני סולחת לעצמי על המעידות שהיו, וצפויות להיות. סולחת לעצמי על כך שאני לא דורשת את מה שאני רוצה. היום אני סולחת. ואומרת תודה. אני מודה על ההזדמנות המופלאה להרגיש חיה, חיונית, אמיתית, בשר ודם. השנה, אני לא חותמת, ולא תמיד טובה. השנה אני אני.
// גל גורליק
הפוסט לא חותמת, ולא תמיד טובה הופיע ראשון במה וזה