מה וזה ויקב רמת הגולן הזמינו את הבלוגרים לכתוב את החלטות שלהם לשנה החדשה. אומרים שאם כתבת את זה – זה שם. אנחנו נבדוק אותם בעוד שנה 
אם יש משהו שמסמל עבורי הכי חזק את תחילתה של שנה חדשה, יותר מהחג והמתנות והלובן והתפוח והדבש והראש והדג. אם יש משהו שמסמל עבורי התחלה חדשה, הוא רכישה של יומן חדש.
כי ברכישת יומן יש איזשהי התחדשות שאני לא מוצאת בשום דבר אחר, לא בבגד חדש ולא בתאריך מסוים ולא באכילת מאכלים סמליים. ברכישת יומן יש התחלה חדשה. הכל פתוח בפנינו פתאום. ויש לנו את כל הזמן שבעולם כדי למלא את היומן ואת החיים שלנו באירועים וחגיגות ומשימות ושאיפות וחלומות.
בחטיבה ובתיכון הייתי קונה יומן חיוור. לבן. ואת השיעורים הייתי מבלה בציור וכתיבה בו. אירועים חשובים נכתבו בו באותיות גדולות ומנופחות ונצבעו בצבעים שמחים וזוהרים.
והוא הפך לי לצבעוני. ושמח.
בסוף השנה וממש רגע לפני שהתחילה חדשה הייתי מדפדפת אחורה בזמן. מסתכלת על עבודת האומנות שהייתה הזכרונות שלי. מחייכת אליו וקונה יומן חדש. חיוור ולבן. כזה שהחיים שלי יהפכו ליצירת אומנות ממש בעוד כמה חודשים.
כשסיימתי את התיכון והתגייסתי לצבא וויתרתי על רכישת יומן. תיארתי לעצמי שגם ככה ינהלו לי את הלו"ז אנשים אחרים עם כמה פסים או נקודות על הכתף או הזרוע. ובתכלס, למי בכלל היה זמן לכתוב משהו או לצבוע. למי בכלל היה רגע לרצות משהו או לחלום. החלומות שלי בזמן השירות הצבאי היו רחוקים מדי כדי להיכנס ליומן שנתי.
כשהשתחררתי מהצבא החלטתי שאחרי שסיימתי את ההתחייבויות שלי למערכת החינוך ולמדינה. אני מחליטה בעצמי.
אני מחליטה מה לעשות כשאני מתעוררת בבוקר. עם מי לבלות את היום. איפה לעבוד. מה ללמוד. יותר אף אחד לא יחליט עבורי.
אז קניתי יומן חדש. צבעוני. כי למי היה 5 שעות ביום כדי לצבוע בו כמו בתיכון. יש לי הרבה דברים להספיק. הרבה דברים לרצות.
אחרי הצבא, עט כחול על רקע צבעוני היה מספיק לי.
אבל אנחנו מתכננים והמציאות בשלה.
עם הזמן דברים שכתבתי בעט כחול נמחקו. דברים לא יצאו לפועל. התפקששו לי במסע ההחלטות העצמ(א)יות שכל כך רציתי.
אז מחקתי בעט שחור.
שנה אחר שנה היומנים שלי התמלאו בקשקושים שחורים שמחקו תוכניות כחולות. הייתי מדפדפת אחורה ביומן. רואה את כל הדברים שרציתי מעצמי ולא השגתי. ולא הצלחתי לקיים.
אז עברתי לעיפרון. במהלך הלימודים האקדמיים שלי קניתי יומן צבעוני. כי למי יש 5 שעות ביום לצבוע ביומן. וכתבתי בו בעיפרון. כי עיפרון אפשר למחוק בקלות. ובסוף השנה, ממש רגע לפני שמתחילה חדשה לדפדף אחורה בזמן ולא להחמיץ פנים ממה שלא הושג. לראות רק את מה שכן. את כל האירועים וההחלטות שלקחתי על עצמי. מתי הם קרו. ועם מי.
אבל אז. וויתרתי לעצמי. המחיקה הפכה לקלה מדי. אם לא היה לי כח לקיים. פשוט מחקתי ועברתי הלאה.
הרמתי ידיים מההבטחות שלי לעצמי. מאירועים חשובים בחיי. מחקתי את עצמי.
והשנה?
השנה קניתי יומן לבן וחיוור. אמצא לי זמן לצבוע אותו כך שיהיה שמח ועליז, כך שיהפוך בסוף השנה ליצירת האומנות האישית שלי. אכתוב לי בעט את הדברים החשובים. את ימי ההולדת והאירועים המשמעותיים.
אכתוב את הרצונות והחלומות שלי בעט ורוד. כזה שאי אפשר להתעלם ממנו. ואת הדברים הפשוטים בעיפרון. שיהיה אפשר למחוק ולעבור הלאה. לא להתאכזב.
השנה אני לא מוותרת לעצמי. בסוף השנה אדפדף אחורה בזמן ואראה חלומות ורודים על דפים לבנים. כאלה שהוגשמו וכאלה שאני עוד מחכה להגשים.
שנה ורודה שתהיה.
// ורד בן דוד
הפוסט מיומן ליומן הופיע ראשון במה וזה