רק תגיד שאתה סולח. בחיי שלא התכוונתי שזה ייצא ככה. זה יצא בטעות, כמו אימוג'י שנלחץ פתאום ולא קשור לכלום. אתה יודע טוב מאוד כמה נלחמתי. עליך, עלינו, על כל מה שהיינו, פעם, מזמן.
אל תכעס עליי, אהוב שאתה. לא צריך להיות חד אבחנה ולראות שש-שש כדי לראות איך הזעם משתלט, גורם לך לרצות להיסגר ולנתק כל קשר. הולך יד ביד עם אגו שמקיף אותך כמו מאבטח, שומר עליך שלא תיפגע. אבל זה לא פייר, שתדע. זה שתבנה חומה בינינו לא יעשה את זה יותר קל.
שלוש שנים לקח לנו לומר "פוס משחק". יכולת להתגייס שוב ולהספיק להשתחרר, יכולתי להירשם שוב ללימודי תואר ראשון ולהספיק לסיים. שלוש שנים ניסינו למצוא בינינו מכנה משותף אבל היינו כמו שני מספרים זרים. כאלה שצריך להכפיל אותם ולקבל מספר גדול, עם מלא מלא ספרות, שרק מסבך לנו את התרגיל. לא פשוט היה לפתור אותנו.
אני מנוגה אתה ממאדים
זוכר את הפעם ההיא שהעברתי את הלילה אצלך? אני זוכרת שצעדתי לדירה שלך וכמה חם היה אז בחוץ. כשפתחת לי את הדלת עם פלג גוף עליון חשוף, נהיה לי חם גם בפנים. בין תוכנית ריאליטי לבין סנדוויץ' חביתה טעים דיברנו על כל מה שהעתיד עתיד להביא – עבודה, חתונה, משפחה, ילדים. כשעלה עניין המגורים אמרת ש-"ברור שתל אביב, לא מצליח לדמיין חיים בשום מקום אחר". הוא לא יוותר, חשבתי לעצמי. איפה הבית במושב שתמיד רציתי ואיפה אני.
כשנגמר הריאליטי, תודה לאל, חיממת לי את הגוף אפילו יותר. וכשביקשת אחר כך שאשאר לישון איתך, חיממת לי את הלב. רגע לפני שעצמנו עיניים הדלקת את המזגן על קור מקפיא כי אמרת שאתה לא יכול להירדם אחרת, נותרתי מקופלת מתחת שמיכה כגופה עטופה בתכריכים. אני קיץ, אתה חורף, אפילו בטמפרטורה אנחנו שונים.
לפעמים אני לא מבינה מה הבעיה פשוט להודות בהפסד בבגרות ולומר בקלילות "יאללה, נקסט. למשחק הבא". זו לא תבוסה – רצינו, ניסינו, ניסינו שוב, ושוב, עד שמיצינו. אז למה כל כך קשה לנו להיכנע? הרי סיפרו לנו שאהבה אינה יכולה להתקיים בעתות לחימה. סיפרו שאהבה אמיתית היא שלום, שקט, רוגע ושלווה. בטח שבהתחלה, כל עוד אין ילדים במשוואה והתרגיל מכיל רק את שנינו.
בונא הייתי ממש חכמה פעם!
מי כמוך יודע שנתתי הכל, איך שלפתי ציפורניים כמו לביאה שרק רוצה לשמור על היקר לה מכל. לא הסכמתי לקבל 'לא' כתשובה, הלכתי אחריך כעיוורת אפילו שכולם מסביב הפצירו בי לעזוב. "תשמרי טוב על הלב שלך, הוא סתם יכאב, חבל עליו", אמרו לי. וואלה צדקו, אבל איך יכולתי לדעת? מעולם לא העזתי לחלום שיבוא יום ופשוט ייגמר לי הכח.
צר לי, אהוב שאתה, אבל נשבר לי. נגמר לי הכח לנסות ואני מותשת. אתה מבין אותי, נכון? זה בסדר, אתה לא חייב לענות. אני יודעת שכן אפילו שאתה שותק. כי עמוק בפנים אני רוצה להאמין שגם אתה מבין את מה שהלב מסרב בכל תוקף להפנים.
// לימור ישעיהו
הפוסט צר לי שנשבר לי הופיע ראשון במה וזה