קשה לכתוב ספר משלך ולהביע בו את רגשותייך בצורה מדויקת. קשה יותר לכתוב ספר של אדם אחר (על אחת כמה וכמה סבתא שלך) ולדעת לכתוב בצורה מדויקת את הרגשות שלה והתחושות שלה.
במהלך החודשים האחרונים זכיתי ועודני זוכה ללוות את סבתי ביצירת ספרה "מיומנה של ניצולת סלבדור-אלוירה קולודיצקי (יכיני)". לפני שנה טסתי לארה"ב ובשבוע שלפני התחלנו ב-"בליץ" ראיונות בו היא סיפרה לי את קורות חייה. היא דיברה ואני כתבתי.
סבתי עם ההורים סולטנה ואיליה והאח מוריץ פלובדיב, בולגריה.
סקרנו נושאים רבים ומשמעותיים בחייה- מילדותה בבולגריה ועד הקמת בית בישראל. סיפורים מיוחדים ועיקריים שהיו: העלייה הבלתי לגאלית בספינת "סלבדור" מבולגריה לארץ ישראל והטביעה בספינת סלבדור (עליה הרחבתי בפוסט קודם) והקושי הרב במחנה המעצר עתלית של הבריטים בארץ ישראל.
במשך ימים בילינו סבתי ואני שעות ארוכות בשיחות ארוכות בהן זכיתי לקחתי חלק בכתיבת הספר, זכיתי להכיר טוב יותר גיבורה אמיתית! ומעל הכל זכיתי לעזור לעשות מה שנקרא ״מצוות כיבוד זקנים״ בכך שעזרתי לסבתי להוציא את הספר שלה.
מדליית ניצולי ספינת המעפילים "סלבדור". לזכר 238 הנספים שלא זכו להגיע לארץ ישראל.
אחד הדברים הבלתי נתפסים בסיפור הטביעה של סבתי, מלבד שהיא החזיקה חמש שעות על קרש בלב ים עד אשר הגיע אדם שהציל אותה, הוא בכך שבמשך 70 שנה סבתי לא סיפרה את הסיפור לאיש מלבד לבני משפחתה. 70 שנה שבהם נצרה בליבה את הטראומה, לא פירטה ולא הרחיבה גם לא על התנאים הקשים במחנה המעצר, לא על סגירת הדלתות בשש בערב ופתיחתן בשש בבוקר בחדרים ללא אוויר. גם לא על מחסור.
לצד הסיפור הזה מתקיים גם סיפור הקמת הבית במדינת ישראל כנגד כל הסיכויים והקמת משפחה לתפארת ביחד עם בעלה ישראל – שני ילדים, שישה נכדים ושישה נינים. סבתי אלוירה כיום בת 95 ולמרות כל מה שהיא עברה ואולי על אף מה שהיא עברה היא מגדירה את עצמה כעת כמנצחת בריצה למרחקים ארוכים.
סבתי עם ההורים סולטנה ואיליה והאח מוריץ פלובדיב, בולגריה.
אז למנצח הזו יצאו לאור 100 ספרים של הספר: מיומנה של ניצולת סלבדור אלוירה קולודיצקי (יכני)". הבקשה שלה – שסיפור עלייתה לארץ ישראל ייוודע לקהל הרחב ממומש כעת והמעגל נסגר. אוהבים אותך סבתא, על המסע שאת עברת גם נכדיי ידעו.
// יונתן נאג׳י צדיק
הפוסט סבתא הוציאה ספר הופיע ראשון במה וזה