6.3.2013
שלושה חודשים בדיוק אחרי שהגעתי בפעם הראשונה, עם כאבים עזים בגב התחתון, אני עוזב את בית החולים, אחרי מה שאמור להיות הטיפול הכימותרפי האחרון.
השלב הבא – בדיקת מח עצם, צילום Pet CT, ותפילות לתשובות שאומרות שהכל עבר ונגמר.
חודש לאחר מכן, בוקר יום שלישי, יום כיף עם אשתי בשוק הפשפשים. במהלך הנסיעה הטלפון שלי מצלצל ומהצד השני אני שומע את הרופא שלי:
"אלון, תוצאות הבדיקות הגיעו".
אני שם את היד על הירך של אשתי והיא שמה את היד שלה על שלי
הוא ממשיך – "הכל בסדר, הטיפול הצליח, אתה נקי".
אני נושם נשימה עמוקה, מרגיש את הלחיצה של אשתי מתהדקת סביב כף היד שלי, הדמעות חונקות את הגרון שלי ואני מחייך.
ניתקתי את השיחה ומיד התקשרתי לאמא שלי. אחר כך כמובן היו אחיות שלי, אבא של אשתי, חברים וכו'.
נשאר עוד שלב אחד – השתלת מח עצם.
מכיוון שידעתי על הצורך בכך, התחלתי לחקור קצת באינטרנט על התהליך. הדברים שקראתי הפחידו אותי מאוד אבל ידעתי שאין ברירה. הפחידה אותי יותר המחשבה שללא ההשתלה, הסיכוי שהסרטן יחזור במהלך השנה הראשונה מסיום הטיפולים הוא מעל תשעים אחוז.
ידעתי שאצטרך להתאשפז לשלושה שבועות, לקבל טיפול כימותרפי אגרסיבי יותר מכל הטיפולים שקיבלתי, קומביינד, ושאצטרך להיות בבידוד, חוץ מאמא ואשתי כמובן, שעליהן לא ויתרתי.
כשהתאשפזתי, מספר שבועות אחרי אותו טלפון, הגעתי לבית החולים עם זקנקן שהחל לצמוח שוב, בזכות הזמן שעבר מהטיפול האחרון.
בהליך כירורגי פשוט אבל כואב, חיברו לי צינור מפחיד לחזה, כזה שבסופו מתפצל לשניים, "היקמן" קוראים אותו, ודרכו העבירו את התרופות, לקחו דם, ובעצם עשו הכל.
שלושת השבועות שעברו עליי שם היו הקשים ביותר בחיי.
ביום הראשון לטיפול הקאתי את נשמתי שש(!) פעמים בתוך שעתיים וחצי. בפעם הראשונה הכמות היתה בלתי נתפסת, ומכיוון שלא הייתי מוכן אליה, זה קרה ישר על הרצפה. כשהאחות נכנסה וראתה את זה, כל מה שהיה לה לומר זה "למה על הרצפה? זה לא נעים!"
הבנתי שאלה הולכים להיות שלושה שבועות א-ר-ו-כ-י-ם.
מהר מאוד ראיתי איך אותו זקן שהיה לי נשר שוב, חזרתי להיות שוב אותו בחור בלי שערה אחת על עצמו ועם מבט חלול בעיניים. זה הרגיש כמו אגרוף בבטן ובעיטה, שלושה חודשים אחורה בזמן. כל התקדמות קטנה שהרגשתי עד לאותה נקודה, כאילו נעלמה ברגע. שוב הקושי, שוב חוסר הרצון לעמוד מול מראה, שוב כאבים, שוב בחילות, פשוט שוב הכל.
ב-12 למאי, אחרי שלושה שבועות שבהם התעוררתי כל בוקר בחמש לבדיקות דם, שלושה שבועות של כאבים, חוסר תאבון, חוסר טעם והרבה דמעות, ארזתי תיק, לבשתי בגדים נקיים, וצעדתי לכיוון האוטו של אמא. האוויר בחוץ היה מדהים, השמש היכתה בעיניים ורוח קלה ליטפה את פניי.
לראשונה מזה כמה חודשים, הייתי בריא.
בתוכי התחוללה סערת רגשות. הייתי מאושר אבל רציתי לבכות. הסתכלתי אל השמיים וחשבתי עליו. לא ידעתי איך לבטא את מה שהרגשתי במילים.
ידעתי ששוב ניצחתי.
ידעתי ששוב הצלחתי.
ידעתי שזכיתי.
הבטחתי וקיימתי.
המשכתי להגיע לבית החולים במשך חודש לבדיקות יומיות ובסופן, אחרי שהוציאו לי את ה"היקמן", הדבר הראשון שעשיתי היה לנסוע לחדר הכושר, לחדש את המנוי.
כל מה שרציתי היה לחזור לאורח חיים רגיל, להיות אני שוב, אבל אני משודרג – אלון 2.0, ומאותו רגע לשם כיוונתי.
היום, עשרה חודשים אחרי, אני מתעורר כל בוקר בחמש, מהסיבות הכי טובות בעולם, הולך לחדר כושר, משם לעבודה ומשם למקום הכי בטוח שלי, הבית, לאנשים שאני הכי אוהב.
אני משתדל להגיד תודה בכל יום, על הכל, על הדברים הקטנים והגדולים, המאתגרים והקלילים, ועל דבר אחד בעיקר – על זה שאני פה.
אלה החיים, ולשמחתי, הם שלי.
//אלון יעקובי