אז בזמן שהפרסומת אומרת 'תשמרי על הכוס שלך', אני רואה עדר כלות מתדפק על חלונות הראווה של אתרי ההיכרויות, דורש חתן, דורש אבא. הן לא רוצות לשמור על הכוס שלהן. הן רוצות שאתה תשבור את הכוס שלהן במעמד 600 חברים של המשפחה שעבורך הם לא יותר ממעטפה עם יכולת ריקוד בינונית. אני מדבר על חתונה. אם יתמזל מזלי עד לאותו יום אני אהיה כבר הומו. זה בעבודה, פשוט קשה לי להתרגל לכל הסוודרים האלה.
אני לא מתחתן. בינתיים. אני מניח שרוב הבחורות שנולדו אחרי 88′ לא ימהרו לחתום כאן ועכשיו על חוזה. זה פשוט לא הרגע. הדברים עוד לא בוערים מספיק. יש עולם בחוץ והוא מחכה שנאכל אותו כמו ילדים טובים שרק רוצים את שלושת מוצרי החלב שלהם בדיוק כפי שהפרסומת אמרה. אולי זה בגלל שהשחלות לא זורמות בעורקיי, פשוט אני מאוד מתקשה להבין למה כל אישה עם דודה אסרטיבית מדי כל כך מעוניינת להתחתן בעידן בו מוסד הנישואין הפך לסניף ביטוח לאומי עם יכולת נמוכה מאוד לענות על הצרכים של המבוטחים.
אני לא יכול להתחיל לדמיין את הטראומה שאתן עוברות כשמישהי שאמורה להיות בצד שלך, מתחילה להדליק אותך על חתונה. זה מתחיל כשאת מרגישה את המבט הרעוע הזה מצד איזו קרובת משפחה שברוב חוצפתה על אף היותה גרושה, הגרושה הרשמית של המשפחה, זאת עם הפייסבוק, מרשה לעצמה לזיין לך את השכל על המקום הפנוי שיש לך סביב האצבע וגורמת לך להרגיש כישלון על חוסר הזוגיות, או גרוע מכך, הזוגיות שבה את נמצאת – זוגיות שהיא רק זוגיות, סתם שני אנשים שחיים ביחד, נהנים, מזדיינים, מעשנים, מדברים. חתונה זה לא יעד, זה לא אוטובוס אגד בדרך לאילת שאתה נותן לו לנענע את הטוסיק שלך בקצב תדיר במהלך הירידות ימינה ושמאלה. חיים שלמים. ימינה ושמאלה.
וולט דיסני הכיר לי את המילה אהבה. זה היה מלך האריות או משהו בסגנון. הפעם השנייה שהרגשתי את העונג חסר התנאים שיש בקיום של בנאדם אחר בחיים שלך היה כשאבא שלי יצא מהדלת לקראת עבודה של חיים בשגרת פ”ת + 2 לפני הפריצה של רולדין. היה כיף לגלות מה אפשר להוציא מדקירות של זיפים על העור שלך. אהבה? יש לי שורה של אקסיות שברגעים אלה עושות ריקוד גשם קטן במרפסת התל אביבית שלהן בניסיון להביא למותי. אהבנו פעם. אמרנו את זה. אני אפילו חושב שניסינו להתכוון לזה, אבל זה לא תפס. החברות הייתה חסרה. העונג הקטן הזה שאפשר למצוא בממשות של בן אדם אחר. אתה לא צריך הרבה כשזה שם. היא גם לא צריכה להקשיב. היא פשוט צריכה להיות. על פי רוב זה יספיק.
רועדות לי הביצים כשאני חושב על חתונה. למה זה קורה? כי אני מפחד. אני מפחד מנשים שלא מחפשות גבר, אלא בעל. בעל שבעיניים שלהן הוא אבא, אחד שייקח את הקטן על הכתפיים וזה יהיה פארק הירקון, הם ישחקו מסירות בפעם הראשונה בדיוק בזמן לעונת התותים והיא תוכל לשטוף אותם מבעוד מועד. האוויר יהיה צבוע בשלכת ופילטר ויוויד קסום – כזה שאפשר למצוא בסרטי פורנו איכותיים ימסגר את הפריים הזה של תחילת החיים וסוף הזוגיות. מה לא בסדר בתמונה הזו? כלום. אבל היא תחלוף. ומה יישאר כשעונת הפסטיגלים תיגמר? אבא ואמא. אפילו לא איש ואישה. שני אנשים שלא היו מחליפים יותר מקצת רוק וכמה טיפות במיטה.
//בר טסלר