בימים האחרונים הרשת גועשת על רקע האקזיט הגדול בהיסטוריה, וסיפור ילד הפלא התורן, הפעם בנוסח האוקראיני, בכיכובו של יאן קום, שהזניק את עצמו בעשר אצבעותיו מבירא עמיקתא לאיגרא רמא, כשהחצי השני של החיים עוד לפניו. הסביבה תמיד פמפמה לנו שכדי להצליח בחיים עלינו לחלום בגדול: להתפרסם, לזכות בהכרה, להשיג כבוד ותהילה. זה משודר לנו 24/7 בכל הערוצים, באופן גלוי או מובלע. איפה שרק נניח את קדקודנו השטוף, אחרי עוד יום תובעני על מסלול המרוצים, יתייצב מולנו, על אחד המסכים, זה או זו שעשו את זה, ובגדול. אקזיטיסטים, כוכביסטים ואליטיסטים; מי פה לא שואף להיכנס לרשימת המיוחסים?
התוצאה הקונקרטית של זה היא שיש בינינו הרבה יותר חולמים מדוכאים ומתוסכלים מכאלה שבאמת הצליח להם בגדול. הצללים שמרצדים לפנינו מדי יום משטים בנו בזמן שהאמת מאירה מאחורינו. אותה האמת שמכירה בכך שב׳היכל התהילה׳ של החברה האנושית יש מקום רק לקומץ מוכשרים בתחומם, שהרבה מזל שיחק גם לידם. רובנו מעדיפים להימנע מלהקשיב לעמדתו של פרקליט השטן, שמצביע על סיכויינו הקלושים להיפלט ממעגל ה'אנשים הרגילים', תוך שהוא מצויד בסטטיסטיקות וגרפים יבשים. זה הרי נוגד את כל הסיסמאות שמייצבות את תשתית אמונתנו: ש״זה הכל בראש״, ש״אם נאמין זה בסוף יקרה״, ש״זה הכל רק עניין של רצון״.
אז זהו, שאני בספק. זה לא תלוי רק בראש, באמונה או ברצון שלנו. לא ניתן להמשיך ולהתעלם בשיטתיות מהימצאותם של גורמים בלתי תלויים שאחראיים לגורלנו. ככל שהחלום גדול יותר, ושכיח יותר, כך הוא תלוי עוד פחות ברצון שלנו, ונתון למעשה בסדר הדברים החיצוני שמנהל בין היתר גם אותנו. בהינתן כל זה, אולי נכון לנו לאמץ גישה אחרת שמעודדת איך לחיות טוב יותר בתוך עמנו, במקום לבזבז חיים חד פעמיים על ניסיונות חוזרים ונשנים לאתר את ההזדמנות שתקנה לנו את כרטיס הכניסה למועדון האקסקלוסיבי של המיוחסים? זו אולי נשמעת גישה די תבוסתנית, על רקע כל מה שטחנו לנו כל השנים, אבל נראה לי שיש בה כדי לשחרר את הבנאדם מכלוב הייסורים שהוא כפה על עצמו במסגרת המציאות המתווכת בה הוא חי, והתמונה המעוותת שזו האחרונה מספקת לו כבדרך קבע.
אני באופן אישי מצדד בגישה שאומרת כי 'לחלום בגדול' זו התניה שמקורה בשטיפת המוח שעברנו מהרגע הראשון שבאנו במגע עם הסביבה, ובפרט משנחשפנו לאמצעי המדיה השונים. התניה זו דבקה בנו די בקלות מתוקף היותנו ייצור רגיש ופגיע, נרקומן של חיזוקים חיוביים, שצמא להכרה מהסביבה על מנת שיוכל להתחזק, לאהוב, ולקבל את עצמו. אני מוצא שבמקום להמר על הסוס הצולע הזה, שלא צפוי בכלל להגיע לקו הסיום, בטח שלא לקצור את התהילה, ניתן לחזק את עצמנו ולהעניק לעצמנו הרבה אהבה וסיפוק בדרכים אחרות, שסיכויי ההצלחה שלהם גבוהים אלפי מונים מאלה שמצריכים את הכרתם המאסיבית והאובססיבית של האחרים בנו.
הרעיון הוא להוריד את הווליום מהאספקט הצורני שדבק בנו בשליחות הסביבה – *גודל* ההצלחה – ולהגביר את החשיבות בתוכן של הדברים – *מהות* ההצלחה. קרי, לעשות דברים שיש להם ערך ומשמעות עבורנו ועבור הסביבה: לעסוק ולהתמקצע בתחום שישפר את העולם שאנחנו חיים בו ואת עצמנו כבני אדם; להשקיע את הזמן הפנוי שלנו בלימוד ותרגול מיומנויות שתמיד רצינו לרכוש לעצמנו; לסגור על רשימת הספרים המומלצים שלנו; להקדיש מעצמנו יותר למען הקרובים לנו שבאמת אוהבים אותנו, ולמען אלה שבאמת זקוקים לנו; ללמוד ולהעשיר את האינטלקטואל במה שמעניין אותנו ולתרגל את הגוף והמיינד עם מה שמזכך אותנו.
לפנות יותר זמן איכות לטבע; לחסוך בצד כדי שנוכל לבקר במקומות אקזוטיים ואותנטיים בעולם שתואמים את המבנה הייחודי של אישיותנו.. יש מלא חלומות קטנים להגשים, יו-ניים-איט. זה לא אומר שאין מקום גם לזכות בהכרה של הסביבה. זה רק אומר שההכרה מתקיימת בפרופורציות שנכון לה להיות בהן, ומתפקדת כפועל יוצא ומשני למהות של הדברים, במקום לשמש תכלית לכשעצמה. זה גם לא אומר שלא צריך לחתור להצלחה באספקט הצורני שלה. שוב, זה רק אומר שחשוב לשים לב שזה לא בא על חשבון ה מ ה ו ת.
מרוב התייחסות לאספקט הצורני בצמד המילים ׳לחלום בגדול׳ מסתמן שחלקנו שכחנו איפשהו שם בדרך לייחס חשיבות לתוכן החלומות. אז בשנה האחרונה תפסתי את עצמי, לפני שיהיה מאוחר מדי, והחלטתי שאני מתחיל לחלום בקטן – לא לפני שדאגתי לשדרג לחלומות בצבע.
//דני ענבר