21:00 בערב, ראש השנה 2008, שולחן חג ערוך יפהפה ועמוס מכל טוב. התאורה צהובה חזקה, כולם במטבח הבית של דודה שלי מתרוצצים. משפחה שלמה מתכנסת סביב שולחן החג. משפחה שצוחקת ובוכה גם יחד וכולם מחבקים אחד את השני. "היא לא הייתה רוצה שנבכה עליה. לא היום, היום חג". כולם מנסים לעצור את הדמעות, שרים שירי חג שמחים ומנסים לעכל את מה שקרה.
יש רגעים בחיים, שלא משנה כמה תנסה להדחיק הם יתדפקו על דלתות הזיכרון שלך בכל פעם מחדש, גם אם ממש ניסית להתעלם. כמה שעות לפני כשישבנו בשולחן החג עמדנו בוכים בבית החולים, אני והמשפחה. אני זוכרת שהסתכלתי עלייה נושמת את הנשימות האחרונות שלה והתחננתי שלא תלך, שתישאר אתנו לחג. בעצם, התכוונתי לבקש ממנה שתישאר איתנו לתמיד- אבל מכשיר ההנשמה שהיה מחובר אליה סימן לי שאני צריכה להירגע עם הבקשות שלי ולהתפשר. אני זוכרת את הפנים שלה זוהרות, רגועות, יפות… נדמה שהן אומרות לכולנו שהכל יהיה בסדר, שמספיק עם הדרמה.
מי היה מאמין שבן אדם גוסס יכול לנסוך בך שלווה כל כך גדולה? היו רגעים שהלב שלי התמלא בתקווה ענקית שאולי הכל חלום, אבל המוניטור המזדיין דאג לנפץ לי אותם, אחד אחרי השני- והכל הרגיש כמו כאוס אחד גדול. אני עומדת במרפסת האפורה של בית החולים יחד עם אמא ושקט ממלא את האוויר. הערב ירד והחג נכנס. אני שומעת קול שקורא לנו מאחור, וזהו.
איך נפרדים עכשיו מבן אדם שגר איתך במשך 17 שנים? מה יהיה עכשיו? לאן לוקחים אותה? כשאני אתגעגע- איפה אפשר לבקר? ואיך זה שהיא ידעה ללכת דווקא עכשיו? מסך שחור יורד וכל הרופאים והאחיות מתפזרים מהחדר שלה, להוריד עוד מסכים שחורים אצל אנשים אחרים.
21:00 בערב, ראש השנה 2008, שולחן חג ערוך יפהפה ועמוס מכל טוב. התאורה כבר לא ממש רלוונטית כי המסך השחור עדיין מסתיר את האור שבקצה המנהרה. משפחה שלמה תתכנס סביב השולחן, אך מעתה תחגוג את החג שפותח את השנה החדשה עם חלל ענק בלב ששום דבר לא יצליח עוד למלא.
היא הייתה האחת שנתנה את כל חייה בשבילנו, את כולנו היא גידלה על טהרת המוסר, הצדק, אהבת האדם וקבלת השונה. במשך 17 שנים חייתי את משנתה, נשמתי את האווירה הנעימה שהיא השרתה בבית וידעתי שהיא תישאר איתי לתמיד. והיא באמת נשארה.
עם השנים המסך השחור עלה והחלל שבלב התחיל להתמלא ברגעים מתוקים בניחוח דבש. הבכי של הכאב מתחיל להתחלף בבכי של צחוק כשמעלים זכרונות משותפים מהעבר. חלומות על שיחות ארוכות של הא ודה שמים קץ לגל הסיוטים וללילות ללא שינה שפקדו אותי במשך זמן רב. וזה הכל בזכותה, שלימדה אותנו להסתכל תמיד על הטוב ולא על הרע, לרפא את הפצעים בעזרת חיבוק אוהב, שיחה טובה וככה לעבור מהעצב לשמחה.
יש משפט מהספר "האידיוט המושלם" של אילן הייטנר, שעם השנים המשמעות שלו מתחזקת בעיני- "זה מדהים ששמחה היא החלטה. אתה בטוח ששמחה כמו גם אהבה, הן רגשות שבאים לך מבחוץ, לא תלויים בך, אבל לאט לאט אתה מבין עד כמה שמחה ואהבה הן פשוט החלטות. אז החלטנו להיות שמחים".
גם אני החלטתי להיות שמחה- בעיקר בשבילה.
סופי יצחקי ז"ל- יקרה שלנו, תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. אוהבים אותך ומתגעגעים בלי סוף.
שיהיה לך חג שמח. גם לכם ☺
// איילת ברבי
הפוסט התחלות חדשות וסופים ידועים הופיע ראשון במה וזה