בשנה שעברה ספרתי 100 ימים בהם הייתי חייבת להגן על האושר שלי. 100 ימים בהם כל יום הייתי צריכה להזכיר לעצמי להיות מאושרת. הכל היה חוקי, עזרים חיצוניים, טיולים וסתם בכוח למצוא משהו שיעלה לי חיוך על הפנים גם בימים קשים. אני זוכרת את עצמי מסכמת את 100 הימים האלה. יושבת ובוכה. כותבת ובוכה. מוציאה את כל הדמעות שלא העזתי להוציא לפני.
היום אני מבינה, אי אפשר לזייף אושר. אני מבינה את זה כי אני מאושרת. כי אני לא צריכה להגיד את זה לעצמי או לצעוק "טוב לי טוב לי" לכל העולם, שנשמע יותר כמו "זאב זאב", לפחות למי שמכיר אותי מספיק טוב. ומותר גם לדמוע תוך כדי.
רציונאלית ורגשית, מחשבתית ותחושתית, פתאום אני מבינה שאולי אני בעצם מאושרת עכשיו. וגם עכשיו. ואני מרגישה שלכתוב את זה, זה פשע. כמו להסתובב עם שקית מלח במחלקת כוויות קשות ולפזר לכל עבר. כי לי בעצמי עדיין יש כוויות ואני לא יכולה להרשות לעצמי אפילו לגעת במלח הזה. אבל איך אפשר שלא?
למשל כשיושבים בשעה שש בערב מול הים ונשענים אחורה. מדברים על הא ועל דא ושוב על הא וגם על יותר הברות במשפט. ובוהים מערבה ומשתאים איך השמש פתאום צובעת את השמיים בגוונים של סגול כשבדרך כלל הם כחולים. וקצת קריר. אבל נשארים עוד קצת.
אני מתמרמרת לעיתים קרובות יותר. גיליתי שמרמור אולי עושה קמטים, אבל גם לשמור בבטן. והאחרון גם עושה כאב בטן. אז אני משתדלת להוציא. להתנסח בקפידה, אבל לתקשר את זה. לעומת זאת, אני מסופקת. ופעם חשבתי שלהיות מסופק זה כמו להיות "בסדר". רק בסדר. זה לא הספיק לי. זה צריך להיות אקסטרא-אורדינר, אוונגרד, מושלם ומדוייק. אבל אי אפשר להיות בפול גז כל הזמן, במיוחד לא כשאתה בניוטרל. לפעמים זה בסדר פשוט להיות. גם כשזה להיות עם עצמך. וגיליתי, שאני סך הכל בנאדם בסדר.
יש פחד. אבל איש חכם, לאו דווקא סיני, אמר לי שלפחד זה טוב. זה אומר שאתה מודע לצעדים שלך, מבין שיש סכנה. אולי כבר כתבתי פעם על ההבדל בין אמיץ וטיפש. ואני כבר לא טיפשה, אני מבינה מה עומד לפני. בגלל זה גם וויתרתי כרגע על החלום של גלישת גלים. אני מפחדת לטבוע. אבל על החלום הזה אני לא מוותרת. עניין של סדר עדיפויות. אולי אנסה SAP. אני יודעת את המגבלות שלי ויודעת להגיד כשמשהו פשוט לא מתאים.
אני מתרגשת. מלא. מדברים קטנים וגדולים כאחד. מאמירות שהרגישו כאילו הכרזתי שצעדתי על הירח עכשיו. מהטריוויאליות שבפשטות והשמחה שבאמצע השבוע. מסרט שלא ראיתי עד הסוף או כשאפילו לא נכנסתי לקולנוע. מהאפשרויות. מהגעגוע.
אני כבר לא סופרת ימים. אני רוצה לחשוב שהפעם יחידות המדידה יהיו ארוכות יותר. לפחות כך אני מקווה. ואולי עדיף פשוט לא למדוד. אי אפשר למדוד אושר כמו שאי אפשר למכור אוויר, למרות שגם את זה ניסיתי כבר בעבר וזה היה בדיוק כמו לספור ימים של אושר. מעניין, משעשע, אבל לא רווחי. מצד שני, מסתבר שאפשר לכתוב גם אושר, רק צריך למצוא אותו ושיהיה אמיתי מספיק כדי לתת השראה.
אז לשנה הבאה אני מאחלת לעצמי להיות מסופקת, לפחד לעיתים, להתרגש, להתמרמר, לתקשר, לחלום, להגשים, ליצור, ללמוד, להוסיף קצת מלח וכמו התשובה הנצחית שלי לשאלה "מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?" – להיות מאושרת.
שנה טובה.
// שירה פריגת
הפוסט איך אפשר שלא? הופיע ראשון במה וזה