הבקרים של יום שני הם האהובים עליי, זה היום היחיד בו יש לי כמה שעות פנויות בבוקר. אני מתעוררת ללא שעון מעורר, כן, ההוא שהורס את כל השירים האהובים עליי. כשסוף סוף אני מתעוררת, אני יושבת במרפסת עם כוס שוקו קר ובוהה באנשים שכבר יצאו לעבודה, במקומות החנייה הריקים ממכוניות, שמאחוריהם נותרו רק סימני חריקות.
בצהריים אני לוקחת עצמי החוצה ומתחילה את היום שלי, רגע לפני שהיום של כל השאר נגמר. אני מניעה את המכונית האדומה שלי ומביטה לצדדים, משמאלי סוזוקי ג'ימני חדשה, אני לא יכולה שלא לחשוב על למה אנשים קונים את פח האשפה הזה. כשאני חוזרת לעצמי אני מבחינה במנעול הגה. מגחכת לעצמי על זה שיום יבוא ואנשים באמת ינעלו את פחי האשפה שלהם. זה יהיה יום אבל לאומי, למוח האדם ז"ל ולחתולים הרעבים ז"ל כפליים.
בלילה, כשאני חוזרת, המכוניות כבר במקומן והאנשים במיטות, עסוקים בסקס או במריבות. ישנים גב אל גב או מחובקים עכשיו. אני שוב יוצאת למרפסת, הפעם עם כוס תה חם ואוזניות, כדי להצליח להישאר ערה בשעה הקרובה. ואז מגיע אותו השכן, תמיד אחרי חצות, הרכב שלו הוא היחיד שנשאר בחנייה במהלך היום. יש לו מחסום גלגל על הצמיג האחורי בצד ימין. זה נראה כמו מחסום משטרתי לאנשים שבמעצר בית אחרי שמכרו סמים או פרצו פחי זבל.
בכל לילה הוא פותח את המחסום הזה בעצמו ונוסע. הוא לא חוזר עד הבוקר. כשאני מתעוררת הרכב כבר שם והגלגל נעול. אני לעולם לא יודעת מתי הוא חוזר. השכן הזה שונה מאחרים, אין לו שם, אבל יש לו משפחה, אישה ושני ילדים. את הילדים אני בקושי רואה, כאילו מותר להם לצאת מהבית פעם בחודש, ואת אשתו לא ראיתי מעולם.
בשנים האחרונות הוא חזר בתשובה, וככל שהזקן שלו נופל כלפי מטה, כך גם מכנסיו. בכל יום יותר ויותר נמוכים, אולי הוא עובד את השם בעזרת התחת? אני זוכרת את היום בו הביא לראשונה את הפאסאט שלו, זה היה ממש קצת לפני שחזר בתשובה. היא הייתה נקייה ומבריקה, בצבע כסף. כיום היא ישנה, מלאת סטיקרים של השם לא אשם ועדיין נושם, או משהו כזה. רק מידי פעם הוא מסתכל לצדדים וקולט שאני בעצמי קולטת אותו. והוא מחזיר לי מבט זועם: "שזו תהיה הפעם האחרונה". בכל פעם מחדש.
// עדן אשלי
הפוסט שכנים על גלגלים הופיע ראשון במה וזה