עוד חצי שעה זה קורה. המטיילים שנשארו בעיר יותר מערב אחד כבר מכירים אותי. מי שלא, יכיר אותי בשקיעה, אותי ואת תופי הבונגוס שקניתי בנפאל. התופים שקניתי לא וואו, אבל הם עושים את העבודה. בדרכי ליעד אני מזהה מטיילים מביטים עליי, "זה ההוא מאתמול, המתופף", שמעתי אותם מתלחששים. אפילו המקומיים מזהים אותי. מקומי אחד אמר שאני הדבר החזק ביותר שהגיע לעיר בעונה הזו.
אני בדרכי למדרגות היורדות לנהר הגנגס, שם מתקיים כל שקיעה ג'אם המדרגות של רישיקש. מטיילים רבים עם כלי נגינה נוהרים למדרגות לקראת שקיעת החמה ומנגנים יחדיו. צבעי השקיעה משתלבים עם הנהר, ונרות שהושטו על גבי פרחים ניקדו את הגנגס באורות מהבהבים.
לא רק נגנים הגיעו היום לג'אם, אלא גם רקדניות הולה-הופ, להטוטני ג'אגלינג בוערים וכמובן גם צופים רבים ששמעו על המחזה היומיומי.
אור הנרות התערבב עם החשכה הקרבה. תפסתי את מקומי הקבוע, בליווי חיוכים מכל הסובבים שהכירו אותי. לפני שהתחלתי במלאכה, הרגשתי שבג'אם שרר בילבול – הנגנים לא הצליחו להתחבר אחד עם השני. כל אחד אולי נגן בפני עצמו, אבל בתור צוות, בתור הרכב מוסיקלי הם על הפנים. הם צריכים מישהו שיכול לתת להם סדר, מישהו שיודע את העבודה.
אני הולך לספק להם את הסחורה.
הוצאתי את הדרבוקה מהכיסוי ומיקמתי אותה.
"לא ייצא ממך כלום," סינן אבא שלי לפני שיצא בסערה. הוא שוב תפס אותי עם מערכת התופים במקלט, כשבכלל הייתי צריך להיות בבית הספר. המקרה התרחש לפני 8 שנים, ומאז הוא חוזר אליי בכל פעם שאני מתכונן לתופף. מה שלמדתי בבית הספר זה שלא אהבתי ללמוד שם.
למה לי ללמוד דברים שאני שונא עם אנשים שאני שונא אף יותר? הדבר שהכי אהבתי היה לנגן, והדבר שכמעט הכי אהבתי היה שלא מפריעים לי לנגן. אני ואבי לא חלקנו את אותן האהבות. בשבילי המוסיקה הייתה מקלט, ולצערי בכל פעם מחדש המקלט הופגז במשפטים וקלישאות על כישלון, מ"מוסיקה זה מקצוע לא רווחי" ועד "אתה לא טוב מספיק בשביל שבכלל ישימו לב אלייך."
הכוונות של אבי היו טובות, לקח לי זמן להבין שהוא רוצה בשבילי את הטוב ביותר, שאחיה כמו מלך בעולם הזה, והשקעה בלימודים היא בשבילו הדרך היחידה. זה לא שינה את העובדה שהוא רמס אותי כל פעם מחדש כשהעדפתי את המוסיקה. לבסוף הוא ויתר עליי, הוא קיבל את זה שבשבילו לעולם לא אהיה מלך.
תופפתי חזק על הדרבוקה. כל עיני הסובבים על המדרגות נישאו אליי. דמיינתי שאני מתופף על ראשו של אבי, מנסה בעזרת הקצב להעיר אותו ולפקוח את עיניו – להראות לו שיש גם דרך אחרת, שונה מדרכו שלו.
הג'אם תפס צורה – הדידג' התחבר לגיטרה שהתחברה לחליל הצד. הג'אם הפך מתוהו ובוהו לעולם יציב שמסתובב בקצב. קצב שאני קובע לו.
באותו הרגע צפה ההבנה המוכרת, אותה הבנה שמגיעה בכל פעם שאני מנגן:
טעית, אבא. אולי אני לא מלך בעולם שלך, אבל אני המלך בעולם שלי.
// דין בן יצחק