פתאום זה נעלם.
פתאום הוא מביט בך אחרת. הגעת לנקודה ההיא, היציבה, שטוב לך בה. את נשענת עליו והוא עליך. את מרגישה בטוחה, את חשה שהוא בידייך ואתם תהיו בסדר.
ואז זה חומק מבין אצבעותייך.
תחילה את עיוורת, כמו הולכת עם פיסת בד על עינייך. אט אט מזדחלות להן מחשבות, הוא איננו כשהיה. את מנסה למצוא את נקודת המפנה, את הזמן הספציפי שבו הכל השתנה, אך לא מצליחה. את משחזרת בראשך רגעים יפים, תוהה איך הגעתם למצב הזה שבו הוא לא מעז יותר להסתכל בעיניך. שאת נוגעת בו והוא נרתע. שהטון שלו קר וצורם בטלפון.
לאן האהבה הולכת, כשהיא הולכת?
הרגש עובר לאחרת? או פשוט דועך לו לאיטו עד שמתפוגג? האם עשית משהו לא בסדר, מאורע אחד שגרם להכל להשתנות? או שמא, היה זה תהליך ארוך ומייסר שבו ראית איך עיניו משתנות וגופו מתרחק כשבכל צעד שלו הוא גונב ממך עוד רסיס?
http://esraroise.com/
גם לך זה קרה. את זוכרת. היה את ההוא, ששם עליך יד ואת לקחת אותה אליך. הוא התנשף מעליך, ואת רק רצית שייגמר. נדחית מריח גופו, נמנעת מלהסתכל בתוך אישוניו כשהוא שאל: "הכל בסדר?". לקחו לך כמה חודשים עד שהעזת לומר שאינך רוצה עוד, חודשים בהם חשבת שאין משהו טוב יותר שמגיע לך. ריחמת עליו כשהיה עוטף אותך במבט אוהב, ואת היית מחזירה לו משב רוח קר.
המחשבה שהוא נדחה ממך כפי שאת פעם נדחית מסחררת אותך. את מנסה להחזיק אותו עוד קצת, להנות ממה שנותר. אך הוא מבין שאת נואשת, משתחרר מהכבלים שניסית לקשור סביבו. במקום לשחרר את חונקת, אולי אז ישים לב מה הוא מאבד, את חושבת.
כמו שהיא הולכת, תבוא אחת אחרת, שתישאר. שתעמוד על סיפונך ותזרוק עוגן אל הים.
היא הולכת. שחררי אותה.
// לילך דהן