לפני כמה חודשים היה לי משבר עם בעל הבית. אתם יודעים, שום דבר דראסטי, סתם החליט בוקר בהיר אחד ארבעה ימים אחרי שחידשנו את החוזה וחתמנו לעוד שנה, לעוף עלי ולהגיד שלפי החוזה מותר לו לפנות אותי תוך חודש. סך הכל חשבתי שהסעיף הזה יהיה לטובתי אם במקרה ארצה לעזוב, לא תיארתי לי שהטפטוף על חוק השכירות יגרום לו לתאוות בצע שכזו שירצה לשים קץ לחוזה הזה כדי שיוכל לקחת על הדירה יותר כסף. אחרי משבר גדול, בכי בלתי נפסק, ובאופן כללי התפרקות טוטאלית שלי, התחלתי לגלגל את האלטרנטיבות. זו שהכי קסמה לי היתה לחזור למושב.
בית. לא דירה. שנכנסים אליו מהאדמה, שלא צריך לעלות במדרגות אליו. שיש ירוק מסביב וכשפותחים חלונות יש שמיים ולא רואים רק ראשים של דודי שמש שאני משכנעת את עצמי כבר שנים שהם נוף רומנטי. שיש לו המון מקום לגינת תבלינים בה הנענע שלי יכולה לצמוח פרא והעלים שלה לא מוגבלים לגודל של ציפורן. שאולי אם במקרה אזרוק עגבניית שרי יצא שם שיח אחרי תקופה שיברך אותי בבוקר טוב אדמדם מבין העלים.
מקום שאוכל לשבת במרפסת ולא לשמוע את כל השיחות של השכנים. אולי רק את אלו שקרובים אלי במיוחד. שיהיה לי חדר שינה וסלון והם לא יהיו באותו חלל ואולי אפילו יהיה מצב לשני כיווני אוויר. מקום שאוכל להשאיר את הדלת לא נעולה ולא לחשוש מכל צעד כבד שנשמע כל רגע מחוצה לה.
מקום יותר קרוב להורים ולמשפחה ואפילו לכמה חברים. שהבילוי המועדף עלי לא יהיה כרוך בתשלום מופרז על כוס שלא מכילה את מה שמבטיחים לי. שלא ארגיש כאילו אני מפספסת משהו בכל רגע נתון. שהליכה בחוץ תהיה בשביל הפאן והספורט ולא כדי להגיע לאכול משהו. כל זה בזמן שאני מתחמקת מגושי חרא של כלבים שהבעלים החרא שלהם השאירו ברחוב ולמות מריח השתן שעולה מהמדרכה.
אולי דווקא אאמץ כלב או אחזיר את החתולה שלי. אולי אקנה סוף סוף מגהץ כי יהיה לי יותר זמן בבוקר להתארגן לפני העבודה, אבל בטח סתם אנצל אותו לישון עוד קצת. בטח אמצא את עצמי קוראת הרבה יותר, ומשלימה את כל הסרטים שאמרתי שאני חייבת לראות כבר. אני יכולה לראות את עצמי חוזרת לתחביבים ישנים, ציור, בישול או אולי אפילו לנגן על פסנתר. לא תהיה לי ברירה, אאלץ למלא את רוב הזמן שלי בעצמי.
אז אולי לא יהיה לי בהכרח ים במרחק הליכה מהבית, או חברים שמתייצבים לבירה רבע שעה אחרי הטלפון. ואולי כדי להגיע לשלל הופעות החינם שאני תופסת אני אצטרך לתכנן קצת זמן מראש. ואולי נסיעות על הטוסטוס לא יהיו באינטרוולים של רבע שעה לכל מקום כולל קשירה. ואולי את ההאפי האוור אצטרך לעשות בבית ולדאוג למלאי של שתיה מראש כי אין AMPM פתוח במרחק בלוק וחצי גג. ובטח השיטוטים יהיו פחות מעניינים ולא יהיו המון אנשים שיעברו מול הספסל שאשב עליו כדי שאוכל להמציא עליהם סיפורים. ומי יכין לי ביצה בקן בשבת בבוקר כמו הקסבה? ואולי גם יהיו ימים שממש ישעמם לי?
אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, אבל נראה לי שקצת נמאס לי מתל אביב. כן, נמאס לי. נמאס לי מהעיר. נמאס לי מהעיר הזאת. ואם לא העיר הזאת אז שום עיר אחרת. כי אין על העיר הזאת בעולם. בטח שלא בקיץ. אולי אשאר פה, רק עוד קצת. לפחות עד סוף הקיץ.
// שירה פריגת