מה אני בסך הכל רוצה?
להכיר מישהי עשירה שעושה שופינג בכיכר המדינה. למצוא ידיד שיש לו בריכה בבית בשביל שיהיה לי איפה לשחות בקיץ. לקבל העלאה במשכורת. לפגוש בחור שאתאהב בו. אני באמת לא זקוקה למטוס סילון פרטי. אפשר שהוא פשוט יהיה פרטי. והבריכה יכולה להיות בלי מציל, אלא אם כן הוא חתיך הורס ושווה להסתכל עליו. אפשר לחשוב, מה כבר ביקשתי? נו מה, הדרישות האלה כל כך גבוהות?
בערוץ הבידור הישראלי רואים מדי שבוע ארבע בחורות בגילי שהכל הולך להן. ואני מודה, אני מקנאה. גם אני רוצה להיות כזאת. אני גם רוצה שיהיה לי אבא עשיר שיעזור לי לקנות את המיני קופר שהוא "אוטו החלומות שלי" . לא, זה לא באמת האוטו שאני רוצה אבל לצורך העניין – נגיד שכן! בבקשה תנו לי לגור באיזה וילה יפה בסביון, עם בריכה פרטית, רכב ואני אהיה מסודרת. נשבעת לכם שאהיה מרוצה, לכל החיים. לא אקטר יותר אף פעם.
הטריילר של it girls:
כשהייתי קטנה, הייתי עיוורת. לא ראיתי שום דבר, ולא הייתי מודעת לכל השפע שקיים היום. לפעמים אני מבואסת שאני מודעת. כולם תמיד אמרו "עדיף לא לאהוב אף אחד, מאשר לאהוב ולהתאכזב". שנים האמנתי בזה שאני לא רואה שום דבר, אז אני לא מפספסת כלום. ושככה עדיף לי. בולשיט.
"פרח קיר"
אף אחד לא מאמין לי היום כשאני מספרת לו שבגיל 14 כשכולם הלכו למדורת ל"ג בעומר, אף אחד לא רצה ללוות אותי הביתה. שהייתי זו שהכירה את כולם ואף אחד לא הכיר אותה. זו שתמיד רצתה להיות במרכז אבל תמיד נשארה בצד. סיימתי את התיכון בגיל 18 כשחלק מחברותיי נראו לי בוגרות ובשלות, ורק אני הייתי תקועה בתוך העולם הפנימי שלי. ואז הייתי בת 21 וכבר התחלתי לקבל הזמנות לחתונות (ככה זה אצל דתיים). אחר כך כבר 23, וחברים בפייסבוק היו מעלים תמונות ממסיבות ואירועים, ואני המשכתי לחרוש למועדי א' בתואר הראשון, כי לחננה כמוני אסור לגשת למועדי ב'.
פתאום התחלתי להרגיש את זה, להבין את כל מה שקורה בחוץ. לטעום בפעם הראשונה את טעם ההחמצה. כאילו יש מסיבה כל כך גדולה שם ואני אף פעם לא חלק ממנה. וכשאני מסתכלת על תמונות שלי מגיל 16 או 17, אני מגלה שלבשתי חצאיות כל כך ארוכות. אלוהים ישמור, זה כל כך מכוער. אני בטוחה שאלוהים לא היה רוצה שאתלבש ככה יותר כי זה פשוט מזעזע.
אני בת 25 אבל מרגישה לפעמים בת 15, כי המכה הזו שאת חוטפת ומעוררת אותך לתוך המציאות היא כל כך כואבת, שאת מרגישה אותה בכל מקום. אני לא צריכה את כל זה, אבל להיות "פה" ולצפות מרחוק בכל מה שקורה "שם" זה מעצבן נורא. אני מאמינה שצריך לעבוד קשה בחיים האלה, ואני קורעת את התחת שלי, נותנת את המקסימום בכל דבר. תמיד הייתי מרוכזת וחדורת מטרה, שקטה, לא זזה, לא נותנת לשום דבר להסיח את דעתי. והיום כל פעם שאני עושה משהו, אני מרגישה שבזמן אחר וביקום מקביל קורה משהו שאותו אני מפסידה. הפכתי להיפר אקטיבית.
אני לא יודעת איפה הוא נמצא, והאם כשאמצא אותו ארגיש שאני יכולה להפסיק לחפש אותו. בינתיים עד שאמצא את מה שאני מחפשת, מזמינים אותי לצפות בזמני הפנוי בקים, אדל, אבישג ודנה. ולמרות שיש משהו לא הוגן בזה שאתה יודע שיהיו כאלה שתמיד יהיה להם "יותר" ממך, ואתה תביע סלידה מהלייף סטייל הכל כך שחצני \ ראוונתי \ אינסטושי שלהם. עמוק עמוק בפנים, תרצה את זה גם.
// אפרת קרסנר