לעולם לא אוציא את רוני מהחנייה בערב, לעולם לא אוציא את רוני מהחנייה בערב, לעולם לא אוציא את רוני מהחנייה בערב…
כמות הפעמים שאמרתי לעצמי שלעולם לא אוציא את רוני – המכונית – מהחנייה בערב, היא כמעט אינסופית. בכל זאת- יצא שהוצאתי אותה מהחנייה איזה ערב (הייתי חייבת) ושילמתי על זה בחיפוש חנייה אינטנסיבי המלווה בתלישת שיערות מהמקומות הלא-נכונים, ובכי חרישי. הבכי החרישי הפך ליללות סטייל צ'קלאקה משטרתית שבלבלו את מחפשי החנייה האחרים {*מחשבה: חיפוש חנייה יחד עם עוד שבע-עשרה מכוניות יכול להיות רגע מאוד מתסכל, אבל גם מלא אחדות והזדהות*}, ואז החלטתי- אני הולכת לעשות את זה, כעבור שנים ללא עברות, ולאחר שהצלחתי לטהר את שמי- אני מודה: עוד יש בי קמצוץ של מקום הולדתי (נתניה), אני הולכת לעשות את זה. אני הולכת לחנות על המדרכה! נראה אתכם עוצרים אותי. מוואה הא הא.
ההחלטה על ביצוע פשע-חנייה היא קשה, אך מרגע שהתבצעה- צוהר של אפשרויות נפתח בפני הפושע. העולם נראה ורוד, ותל אביב היא גן עדן מרווח למכוניות. עליתי על המדרכה מתחת לבית, והכנתי עצמי נפשית לקימה מוקדמת כדי להזיז את רוני.
הקימה המוקדמת התרחשה באיחור, והתקרבתי אל זירת הפשע בשמונה ושתי דקות. מרחוק זיהיתי אותו. הבגדים השנואים, הפרצוף היהיר, ושפת הגוף המעצבנת—- ליד רוני עמד במלוא הדרו פקח חנייה!
"רגע!" צרחתי בצרידות של בוקר, ורצתי לעברו. הוא סובב אלי לאיטו את ראשו. "הנה! באתי, באתי! אל תרשום!" התנשפתי מהריצה הספונטנית ונשענתי על רוני- מפגינה בעלות תוך כדי שאני נמרחת על גוש חרא ציפורים טרי על החלון. אומרים שזה מביא מזל, לא? או שזה רק כשהן מחרבנות ישירות על מישהו? בכל מקרה- מר פקח אמר: "זה הרכב שלך?", גייסתי את החיוך הגדול ביותר שלי, ואמרתי "כן", מורחת בהיחבא את צואת הציפורים מידי חזרה על רוני. מר פקח לא מתרשם מהחיוך הגדול בעולם, מביט בשעונו ומודיע "איחרת. אני מחויב לפי חוק לרשום לך דו"ח". זה לא קורה. שינוי אסטרטגיה: ביטחון עצמי מופרז- "לא, תקשיב, אני בדיוק בדרך לעבודה" – מדליקה את המכונית בהינף שלט- "אז יאללה, נחליק את זה, ביוש". אני פותחת את דלת המכונית כדי להיכנס אליה. הפקח לא מתרשם: "את יכולה לנסוע, העברה מצולמת ואני אשלח לך דו"ח הביתה".
**תמר! עשיתי PAUSE על העולם וזה הרגע שלי ושלך אחת על אחת! זו אני- ההישרדות שלך -מדברת. קצת קשה לי כי את שוחקת אותי עד היסוד עם השכר דירה והנהנתנות התל אביבית, אבל תקשיבי לי עכשיו! תעשי משהו! עוד שניה נוסף לנו פה דו"ח שאנחנו לא נעמוד בו! לא יהיה לך כסף יותר! וגם ככה קשה לנו עם הדיקור הסיני, הקואוצ'רית, הדלק וחלב האורז- אז תילחמי! תילחמי כמו לביאה!**
איור- ליעוז גוטמן
יש משהו בדבריה של ההישרדות שלי ואני נוקטת שינוי אסטרטגיה שני- בכי. נהרות מציפים את פניי, בגדיי ומדי הפקח. הדמעות בלתי ניתנות לעצירה והן מעבירות בדרך וויש גם על החרא של הציפורים על רוני- לפחות אני לא צריכה ללכת לשטוף אותה השבוע. הפקח מביט בשעונו. הדמעות בזבזו לו עוד שלוש דקות של קנסות פוטנציאליים. "בסדר", הוא אומר, "נו, יאללה- תיכנסי וסעי מפה לעבודה. נעשה כאילו זה לא קרה".
אני נכנסת לרכב בעינטוז קל של מנצחים (אבל לא בולט מדי- בכל זאת בכיתי עכשיו), נותנת גז ודורסת את הפקח ברוורס.
סתם, לא. אבל אין לי פאנץ' אחר.
// תמר חנה שטיירמן