למדתי לא מעט החיים. הבנתי שאת הדרך אני בוחר, לא משנה כמה ייעוץ קיבלתי. הבחירה היא שלי. הטעויות הן גם שלי. למדתי שהבחירות שלי לאילו אותם הצמתים לפנות, וכן, גם כשהגעתי לדרך ללא מוצא, גם כשהגעתי למקום בו ראיתי שלט עצור – נעמדתי, התבוננתי לצדדים וחיפשתי נתיב חדש. כמובן שהכל קיבלתי באהבה.
למדתי שאכזבות הן דרכי הלמידה שלנו. חבר פעם כתב "היום כבר לא מתים מאהבה, היום מייצרים אהבות חדשות מאכזבות ישנות". ואם נאמר את האמת – הוא צודק, כי רק כשאתה במצב "קצה" אתה לומד להכיר את עצמך, ומבין מה טוב עבורך.
למדתי שאני אוהב נשים. מי לא אוהב נשים בעצם? אבל אני מעריץ אותן. את הריח שלהן, את הרוך והשלווה שהביאו איתן. אולי כי גדלתי בסביבה מלאה בנשים. חייתי עבור הנשים, אהבתי לאהוב אותן ורציתי לאהוב כל יום אחת אחרת. אך ככל שאהבתי אותן יותר, כך הרגשתי ריק יותר. הייתי צריך מישהי לתקופה ארוכה יותר מאשר לילה אחד של אהבה. הבנתי שנשים עושות לי כיף שקצוב בזמן, ואז תקופת ריקנות בלי אור בקצה המנהרה. אז הפסקתי לחפש שלמות בחושך.
למדתי שהרדיפה אחרי עושר קצת איבדה את משמעותה האמיתית. לצערי אני פוגש אנשים שמוכנים למכור את נשמתם כדי למלא את כיסם וההפך הוא הנכון. כדי להיות אדם עשיר, אינך זקוק לכיסים מלאים. אתה זקוק לרגעים קטנים שימלאו אותך בעושר פנימי.
למדתי שמאחורי כל הצלחה באשר היא, מזערית או עצומה. נכחתי לדעת שיש שם אדם שהעז והצליח. אחד כזה, שהפסיק להסתכל על הדשא של שכן, והקפיד לטפח את הדשא שלו בסבלנות והשקעה, עד שהחצר של השכן כלל לא עניינה אותו.
למדתי שאפשר אחרת, אפשר לרדוף אחרי חלומות ויותר מזה אפשר לעשות את זה בדרך שלך בצעדי הטיפ-טופ שהינך רגיל אליהם. הפסקתי לחפש ולרצות להיות אחרים, התחלתי להשקיע במה שחשוב – בעצמי, ואז התחלתי לחיות.
הרשתי לעצמי לצאת ולחייך, יצאתי להילחם על חלומות. לשבור את החומות והסטיגמות המיותרות שאנו סוחבים איתנו. התחלתי לאהוב יותר ולקבל את האחר. למדתי לומר לא לאחרים ולומר לאני הפנימי שלי כן.
למדתי להכיר את עצמי ואני בדרך לאהוב אותו.
// פיני ג׳ומעה