זה משפט שחוזר על עצמו כל פעם שאני יוצאת לאימון, לא משנה אם זה יהיה שיעור הספינינג הכי מעיף שיש, ביקראם יוגה שאני אזיע בה כמו חזיר יבלות ביום שרב, או מרתון – תמיד אותו משפט: ״מה, לא יכולת פשוט לרבוץ על הספה ולראות קרדשיאנס?״ הרי בזה אני אלופת עולם.
אין לי מושג מה גרם לי לתפוס את נעליי הספורט בפעם הראשונה, אף פעם לא הייתי בן אדם ספורטיבי, לא גדלתי בבית ספורטיבי והכי הרבה ספורט שעשיתי היה להבריז משיעורי ספורט בתיכון (בזה הייתי מצטיינת). גם באוניברסיטה וכשנכנסתי לשוק העבודה, מה שעניין אותי היה לדפוק שעות, להביא עוד כסף, להצמיח מכירות. התחת שלי היה דבוק לכיסא והמרתון היחיד היה בגלל שיש לי שלפוחית ממש ממש קטנה.
הייתי עובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה ומאוחר יותר מזה, אני אפילו לא אתחיל לדבר על התזונה שלי שהכילה את כל אבות המזון של מקדונלדס (קטשופ זה ירק, ציפס זה ירק, ביחד זה סלט) ורמות סטרס בשמים.
הייתי מסיימת יום עבודה ורק מחפשת שקט, נועלת נעליים, לוקחת אוזניות ופשוט הולכת, ב-12 בלילה הייתי פשוט הולכת, חציתי כל רחוב בתל אביב, לפעמים חצי שעה ביום ובימים שהייתי יכולה הייתי הולכת עד שהייתי הולכת לאיבוד פיזית, אבל מוצאת את עצמי.
לאט לאט ההליכות הפכו לריצות, הזמן התקצר, המוזיקה הפכה מהירה יותר וככה גם הנשימות. ולפני ששמתי לב – התחלתי לרוץ (אם אתם מדמיינים אותי עכשיו רצה וקופצת כמו איילה, תשכחו מזה).
קצת אחרי שהתחלתי לרוץ משהו השתנה, רציתי יותר, להצליח יותר, להציב לעצמי מטרות ולכבוש אותן בשתי רגליים. עכשיו בואו לרגע אני אחזור אחורה בזמן ואתן לכם סקירה קצרה על תולדות סיון: אני לא טובה בלסיים דברים, אני ממש אחלה בלהציב מטרות, אבל איפשהו בדרך אני ממש אוהבת לשים לעצמי רגליים, דפקה במוח שלי או משהו שקשור למזל תאומים.
הקטע זה שבספורט לעומת מצגות בעבודה (אותן אפשר לחרטט) אי אפשר לחרטט, אין שום דרך לזייף כושר גופני (שלא תוביל לפציעה). אם הצבתי לעצמי מטרה לרוץ חצי מרתון בפחות משעתיים, אני לא אגיע לשם בעזרת מרתון משחקי הכס, זה לא פגישת עבודה שאפשר להגיד ״במקום מצגת החלטתי שיהיה טוב יותר לעשות דיון״ (תמיד עובד).
״למה אני עושה את זה לעצמי?״ כי זה הופך אותי לבן אדם טוב יותר.
מעבר לזה שמדובר בפסיכולוג הכי זול (בלי שום מילה על בגדי הריצה שלי) וטוב שיש, או על נושא המשקל וחבריו. הבנתי שספורט היה הדבר היחיד שלא יכולתי לתרץ לו, למרוח אותו או לברוח ממנו. הפעם הראשונה שהבנתי שאני מרוויחה את מה שאני עובדת בשבילו ושכל הדרך באמצע – גם הסבל (ויש הרבה סבל ואיבוד של ציפורניים ברגליים) שווה את ההרגשה בסוף, בדרך לפסגה הבאה.
// סיון רמתי