7:45 בבוקר. אני יוצאת ללימודים וקצת ממהרת כי אני די מאחרת לשיעור. הולכת ממש מהר לכיוון האוטובוס כי למי יש כוח להשלים עכשיו שיעור סטטיסטיקה למתקדמים. אני רואה אותך מרחוק, לא בטוחה לגמרי שזה אתה, הרי לא התראינו כבר שנתיים, אבל זה אתה.
7:45 בבוקר, מה אתה עושה ברחוב שאני גרה בו, אתה בכלל גר בדרום. "זה אחי", אני אומרת לבן זוגי ואני מרגישה את הראש שלי מתחיל להסתובב. אתה מתקרב אלי, ועוצר. העיניים שלי כבר מתחילות לנזול, הדופק עולה ל-200.
לא ראיתי אותך שנתיים. איך אתה רזית, איך השיער שלך השתנה והמבט שלך, הוא לא היה ככה לפני. אתה מחבק אותי. אתה מבין שאני ממהרת כי שמת לב שההליכה שלי קודם הייתה מהירה ואתה בכלל מסתבר, גם ממהר מאוד, אבל אנחנו עומדים.
אתה מספר לי שהנישואים שלך, המאושרים-ספק-נוראיים האלה נגמרו, אבל יש לך בת זוג שתומכת בך מאוד והיא מדהימה- אני חייבת להכיר אותה.
אני עומדת שם איתך, שוכחת איך קוראים לי ושאני חייבת לעוף. אני מספרת לך שאני עושה תואר, ושההורים נורא דואגים. אתה מסביר שאתה לא רוצה את הקשר איתם, שהם לא היו טובים בשבילך. אני כבר תוהה לעצמי מה כן טוב בשבילך.
"פעם היינו משפחה מאוחדת״, אמרתי.
"פעם, פעם זה פעם ליהיא", הוא עונה.
״אתה אומר לי שאתה לבד בעולם, אני אומרת לך שאם רק תרצה כולם פה בשבילך, אבל אתה אף פעם לא רצית. כל מה שהיה לך זרקת, אתה מבין אותי?״ אמרתי.
"ההורים שלנו הם לא שק אגרוף. אי אפשר לבעוט בהם ולהחזיר אותם כל כמה זמן".
"הם לא התקשרו אפילו כשהייתה מלחמה ונפלו עלינו רקטות" הוא השיב.
"כל פעם שהם כן התקשרו אתה דחית אותם, אתה קיללת אותם, אתה שרטת אותם, אתה מבין אותי?" ניסיתי לענות.
אתה מסביר לי שאני לא מבינה. אתה אומר לי שאם הם רוצים להיות איתך בקשר הם צריכים לתמוך בך כלכלית, כן, החלק המנטלי מת מזמן. אני מבינה שכנראה אתה לא רוצה אותנו באמת בחיים שלך. אני מרגישה את זה, כבר אין לך רגשות. כבר הפכת להיות אפאטי, הפכת את עצמך לאיש זר במשפחה מבלי שאף אחד רצה בזה.
אתה מספר לי שהשתנית מאוד, שאתה לא אותו בין אדם. שאתה לומד קראטה, ואתה חי חיי זן (ZEN), ומצאת את השלווה שלך בחיים הפשוטים.
אני מחייכת. תמיד ידעתי שאתה איש רוח.
וגם הפעם, החלטת לעוף איתה.
// ליהיא מלמד