תמיד ידעתי מה אני רוצה להיות, מה אעשה מיד כשאסיים את הדבר הנוכחי ואיך בדיוק זה יראה. העבר הלך לצידי והנחה אותי כיצד לנהוג.
תמיד ראיתי הצלחות גדולות בכל אחת מהדרכים שבחרתי והרבה מזה בזכות היכולת שלי להיות פרפקציוניסטית. בלתי מתפשרת. ואלו רבותיי– המכשולים בדרך להצלחה.
תכנון מדוייק סוגר דלתות
לפני שלוש וחצי שנים החלטתי מה אני רוצה ללמוד וחשוב מזה – החלטתי איפה זה יהיה. הייתה לי בחירה אמיצה שהייתי גאה בה מאוד ויצאתי לדרך בהתרגשות. אני אוהבת התחלות אז קפצתי למים בשמחה לשחייה משותפת עם הפחדים והחששות.
תכננתי לעצמי את הדרך – אתחיל ללמוד, אפתח קליניקה בו זמנית, אפתח את עצמי והשמיים הם הגבול. המיקוד היה מאוד ברור – לימודים מעל לכל.
כך היו השנתיים הראשונות, ובשלישית התחילו להגיע הצעות מעניינות. עבודות ממש לא נורמטיביות (בשבילי), תפקידים נחשקים והצעות השקעה מהשורה הראשונה.
אתם בטח מנחשים מה עניתי לכולן, נכון?
בתכנון המדוייק שלי אין מקום לסטיות מהמסלול. בתכנון המדוקדק שלי אין פתחי יציאה – רק אור לבן אחד שנמצא בקצה המנהרה. את כל הדלתות שנפתחו בפניי סגרתי כלאחר יד, בלי מחשבה מעמיקה, והמשכתי הלאה.
פרפקציוניזם מונע מכשלונות להגיע
כל מי שמכיר אותי יודע שאני אחת שמבצעת – בוחרת מטרה, עושה אותה ותמיד התוצאה תהיה מעל הממוצע. יעידו הבוסים שלי כמה אני מדוייקת בעבודה ובעיקר – פרפקציוניסטית.
שאלת הפרפקציוניזם עלתה ברגע שהתחלתי לטפל באחרים והשליטה לא הייתה בידיים שלי אלא בידיי המטופל. דרך זה הבנתי עוד משהו על הפרפקציוניזם האישי שלי. הבנתי שהמהות בפרפקציוניזם הוא שליטה בסיטואציות הנובעת בעיקר מפחד מכישלון. זו חומת המגן שלי מכישלונות.
זמר שאני אוהבת במיוחד שר "עדיף כשלון מפואר מחלומות במגירה", וזה בדיוק זה. לא סתם הוא אהוב עליי. תחשבו על כל הדברים שהייתם עושים אילולא הייתם פוחדים להיכשל – אולי הייתם מתחילים עם ההיא באוטובוס? אולי הייתם מעיזים להגשים חלום ועוברים לגור בארץ אחרת? אולי הייתם לומדים מקצוע אחר?
ֿ
התקרבנות
אתם בוודאי מכירים את הטיפוס המתקרבן – עשו לו, לקחו לו, בגלל אחרים הוא לא מצליח בחיים. החבר הכי טוב של המתקרבן הוא העבר והוא זה שמגדיר את מי שהוא ואת מה שהוא יהיה – והרי לכם אדם שאינו אחראי להצלחה של עצמו.
אני מאמינה שלמידה אמיתית מתחשבת בעבר אבל לא הופכת אותו לעיקרי בהחלטות עכשוויות או עתידיות. אם אסתכל עליו כעיקרי לא אוכל להתקדם במילימטר ואהייה שבויה במחשבות של עצמי על מה היה קורה אם, ואילולא, ואיזה באסה שהדברים לא קרו אחרת.
כמו שכבר כתבתי, בתחילת לימודיי השנה השלישית התחילו לקנן אצלי כל מיני תחושות. משפטים מובילים שעברו בראשי היו– "זה לא בשבילי", "אני לא רוצה את זה" ו-"זה לא מממש את מי שאני". מעבר לקולות שבתוכי – הגיעו גם קולות חיצוניים שראו אותי מתלבטת וחיזקו את התחושה שמה שמונע ממני לסטות מהדרך כרגע לא משרת אותי נכונה.
באותם הרגעים לא היה סיכוי שאסטה מהדרך (ראה ערך "תכנון מדוייק") אז המשכתי. המשכתי כמו שאני יודעת – במקסימום האפשרי ועם הצלחות שבאמת לא איחרו להגיע. האתגרים הכי גדולים הגיעו אליי בשנה הזו, כאילו ידעו שאני בהתלבטות ורצו לעזור לי להחליט.
והחלטתי – אני מפסיקה ללמוד.
הרי אם וויז מחשב מסלול מחדש גם לי מותר, לא? הדרך להצלחה רצופה בשינויי מסלול ובחינה עצמית. בלי זה אנחנו לעולם לא נדע מי אנחנו באמת ולעולם לא נהיה שלמים עם עצמנו ואתם הרי יודעים כמה אני אוהבת שלמות.
// הדר ביסמוט