מעולם לא גזרתי לבנים שלי ציפורניים.
לא בידיים ובטח שלא ברגליים.
יש משהו בפעולה הזו, שלמען האמת אני שונא אפילו לעשות בעצמי לעצמי, שגורם לי לוותר עליה מראש. תזוזה אחת לא נכונה, גזירה אחת עמוקה מדי ובכלל – לגזור חתיכות מהילדים שלי נשמע לי הזוי.
בשבוע שעבר גיליתי שיש דבר כזה יום האב, באמת תודה. בכלל לאחרונה נדמה לי שלכל דבר יש יום משלו: יום ללא עישון, יום החומוס הבינלאומי, יום המודעות לרצפת האגן ויום הזיכרון לאמא של במבי. פעם היה רק יום האם וזה היה מיוחד, היום היחיד בשנה בו אתה אומר תודה לאמא שלך במקום להודות לה בכל יום.
לפעמים לרוץ בירידה זה ממש משמח.
אז התעלמתי, וחוץ מזה, אם כבר הבנים שלי היו אלה שצריכים לציין את יום האב, הם העדיפו לציין את יום ה"אבא תקנה לי ארטיק". ואיזו חגיגה זו הייתה, טיפות זרחניות וחגיגיות של צבע מאכל מכסות את כל רצפת הבית וגורמות לכל מי שהולך יחף להצטער על הרגע שהוריד את כפכפי האצבע שלו.
כמעט מבלי לשים לב עברנו את שלב ההסתגלות לילד השלישי, יש דבר כזה, גם אם המצאתי אותו הרגע, ואנחנו משפחה מתפקדת, פחות או יותר, של שלושה ילדים ערניים ושני הורים עייפים. תמיד אומרים שהפכים נמשכים ולא משנה לרגע שילדים ערניים זו הסיבה ואנחנו התוצאה.
הקטנצ'יק מנסה למצוא לעצמו מקום של כבוד בבית, יש לו שני אחים גדולים והוא מנסה ככל יכולתו להצטרף לכל מה שהם עושים, אז הוא התחיל לזחול מוקדם מאוד, למד לצעוק בקול כמו שהאחים שלו עושים ולא מוכן לאכול שום דבר שהוא לא מחזיק ביד ומכרסם לבד, לעובדה שאין לו עדיין שיניים הוא לא נותן להפריע לו. אומרים שילד שלישי מגדל את עצמו, יש בזה משהו, חבל שהוא לא קם לעצמו בלילה כשהוא בוכה, זה יכול היה להיות מושלם.
לקחתי את הקטנצ'יק השבוע למשחקיה מעוצבת ומסוגננת כזו, הורות חדשה וכאלה, עם מדריכות שבאות ומספרות לך בחיוך כמה חשובה התקשורת עם הילד וכמה חשוב שהוא ידע שאתה תומך בו ואז אתה אומר לה שאין צורך, זה כבר הילד השלישי שלך, והיא בתגובה מתקרבת אלייך, משנה פרצוף ממחייך לזועם ולוחשת לי באוזן "לפי הטבלה שליד המיטה, הקטן שלי עוזב את הבית בעוד תשע שנים פחות חודשיים".
קטן קטן, אבל מהיר
חשוב עוד לציין בקשר לקטנצ'יק שלמרות שמו הוא די גדול ביחס לגילו, אחוזון 98% ליתר דיוק (טפו טפו טפו וכאלה, אמא). אולי בגלל זה בזמן שהוא רייר על מזרונים מקיר לקיר יחד עם שלל מריירים אחרים בני גילו המון אימהות פנו אליו ושאלו אותו איפה הילד שהוא הביא איתו. זה בכלל מצחיק אם חושבים על זה, גוליית הקטן נולד לאמא ואבא שמגרדים את ממוצע הגובה מלמטה והאחים שלו הם תמיד כמעט הכי נמוכים בכיתה/גן. סביר להניח שכשיעלה לכיתה א' הוא יוכל ללוות כבר את האחים הגדולים שלו לבית הספר.
מזל שכבר בנינו לעצמנו שגרה, כי יולי-אוגוסט כבר פה ואין כמו חודשי הקיץ בשביל לשבור אותה. וכשאני אומר לשבור אני מתכוון להשמיד ולנתץ, בדיוק כמו שעשו לפסל של סדאם. כל שנותר הוא לקחת נשימה עמוקה, להכניס את היד עמוק לכיס ולמלמל מנטרות כמו "ספטמבר כבר ממש מעבר לפינה".
ואם להסתכל על הצד החיובי של העניין, לפחות בחודשיים הקרובים לא צריך להכין סנדוויצ'ים בכל בוקר.
// מור שפיגל