היא הפכפכה, חמקמקה ובעיקר כלבה רצינית. לא מעניין אותה שניסיתי לישון, לא מעניין אותה שזה לא הזמן ולא המקום הנכון, לא אכפת לה שלא אכלתי כבר יומיים – היא יודעת שמתי שהיא תופיע אעזוב הכל וארוץ אליה, רק שלא תעלם.
היא לא מתחשבת. יכולה להעביד אותי בפרך לילה שלם לפני יום חשוב, או שעות ארוכות לפני מבחן (ממש כמו עכשיו). כשהיא כאן שום דבר אחר לא משנה והחיים נעצרים. מחויבויות נזרקות הצידה, שיחות שלא נענו מצטברות (אל תשאירו הודעה אחרי הביפ, אני לא אשמע אותה גם ככה), הודעות "ערה?" מתחלפות ב"חיה?", נרדפות על ידי "מה קורה איתך? לא רואים ולא שומעים" ושלל סמסים פולניים.
לה לא אכפת. היא יודעת שאני הביץ' שלה. היא תעיר אותי באמצע הלילה ולא תיתן לי לחזור למיטה, היא תיקח לי את חוט המחשבה באמצע שיחה, היא תיתן לי הוראות ולא תסתפק בפחות משלמות, ואני מקשיבה לה.
כותבת על הכל. פיזית. על גב כרטיסי אוטובוס, קבלות ממוניות, מחברות, כשנגמר המקום – על הכריכות, על דפים משומשים, נאחזת בסיפור על איזו אחת שכתבה את רב המכר של המאה על גב מפיות בבתי קפה כשלא הייתה לה אגורה.
וכשאין זמן ולא ניתן, היא לא נותנת מנוחה. כותבת בראשי תיבות, על היד, בתזכורת בסמארטפון, בטיוטה באימייל, מבטיחה לה זמן איכות מאוחר יותר, רק שתירגע. רק שלא תברח.
pee vee on flickr
כשהיא מתעצבנת היא נעלמת. לפעמים לימים אחדים, לפעמים לחודשים. משאירה אותי להסתדר לבד, אבל היא יודעת שלא אצליח. אני לא צריכה לומר לה, היא יודעת בלעדיה החיים אפורים. אני אפילו לא יודעת מה עושים.
"את תרעבי", "לעולם לא תצליחי להתקיים מזה", "את מבזבזת את הזמן שלך", אבל לה לא אכפת. מבחינתה שארעב, מבחינתה שלא אצא מהבית ימים, רק שאמשיך לצפות לה. כזאת היא המוזה. שתלטנית, משחקת לפי החוקים שלה, אבל מה אכפת לה-היא יודעת שאני שלה.
// אריאלה מסרסקי