גילוי נאות: אני כבר נשואה, ואולי דווקא בגלל זה יש לי את כל הלגיטימציה כן לכתוב כמה סיבות לשאלה הזו.
כבן אנוש ממין נקבה, המבנה השכלי שלי בנוי מחוטים- חוטים השזורים וקשורים אחד בשני אני יכולה לשתף שמגיל צעיר אני ושכמותי חלמנו על להיות כלה או חלמנו על חתונה, על השמלה הלבנה (או השמנת לנועזות בלבד!!!), על היום הזה שכל תשומת הלב עלי, השיער האסוף היטב עם מיליון סיכות, האיפור המדוייק, הצילומים לאור השקיעה ונו… כל הקלישאות.
מתוך עמוד הפייסבוק artFido – fetching art
אף אחת לא נולדה עם הפנטזיה הזו, אנחנו רואים את האירועים האלה סביבנו, הדודה מתחתנת, האחות, סינדרלה כשגילתה את הנסיך שהציל אותה, בל שהתאהבה בחיה שהפכה לנסיך בשר ודם, רפונזל שניצלה מציפורניה של המכשפה ע"י נסיך ועוד אגדות של האחים גרים ודומיהם.
במאמר מוסגר: אני באמת תוהה על קנקני מה קורה לגברים בשלב הזה, מתוך הבנה ששכלם בנוי בצורת מגירות- מגירות- אין קשר בין מגירה אחת לאחרת, האם גם הם מדמיינים את עצמם כמבוגרים, אולי בתור מנהל גדול (או חתן??) ?
יחד עם הוליווד, סרטי דיסני, תרבות אמריקאית ועוד כאלה יצרנו לעצמינו בראש שזו המציאות שהולכת להיות:
הוא מאוהב, אני עוד לא, אז הוא מחזר ואז מחזר עוד, אני מתאהבת, הוא מציע, אני נענית וזהו! הקץ לבעיות, מתחתנים! או כמו שאמא נהגה לומר כשקבלתי מכה "עד החתונה זה יעבור".
וכך אנו חיות את חיינו עם ציפיה לחתונה שממנה יגיעו כל הישועות.
מתוך עמוד הפייסבוק artFido – fetching art
מה שלא סיפרו לנו בהוליווד הוא שאחרי ה-ח-ת-ו-נ-ה, אחרי 4-5 שעות עמוסות, קסומות, מרגשות, מתחילה מציאות חדשה הפוכה ב- 180 מעלות ממה שפינטזנו ואנו מפרשות את זה כמשהו רע.
מה קורה בשעות הספורות הללו שהופך פתאום אט-אט את המציאות שדמיינו שתהיה?
האמת, שהסיפור הזה קורה כמה דקות לפני החופה, כשהנסיך, להלן: החתן, חותם על הכתובה, להלן: החוזה.
תרבות החתונות בישראל, שמגלגלת מליארדים בשנה, הכניסה את המושג חתונה לשפה שוטפת. אף אחת לא אומר/ת אני הולך להינשא. כולנו הולכים להתחתן, לערוך חתונה.
במילה הזו *נישואים* מתפאר השורש נ.ש.א
לשאת מישהי, זה לקחת על עצמך נטל, ולא במובן שלילי או חיובי, אלא כעובדה.
זה משא. גם מסע (אבל זה קלישאתי מידי אז נשאיר את זה לפוסט אחר)
להיות גבר/ אישה נשואים זה משא שנוטלים אותו מבחירה. הוא הציע לחלוק איתו את המשא הזה, את ענית כן!
את המשא המשותף הזה נושאים יחד, המשא הזה הוא היצירה המשותפת שלכם, זה הבניין שלכם. לבנה על לבנה, הבניה הזו לא מסתיימת לעולם. הבחירה בלהיות נשוי היא לא רק לא להיות עם גבר/אישה אחרים מחוץ לנישואים, ברוב המקרים. היא לא רק לחלוק חשבון בנק משותף. היא לא רק לשלם שכירות / משכנתא.
היא כן להקשיב. גם לדברים שלא נאמרים.
מתוך עמוד הפייסבוק 1,000,000 Pictures
היא כן להיכנס לעולם שלו. ולא לזלזל בדברים שניראים לך לא חשובים, הם חלק מהעשיה שלו, מה שהפריע לך אצלו לפני החתונה כמו זבוב טורדני, הולך להופיע כחלק מהנוף בבית שלכם.
היא כן יצירתיות. כי נכנסים לשגרה
היא כן נתינה, כי ע"י הנתינה מגיעה אהבה. יצירה של נתינה תביא את האהבה, נתינה בלי המבחן בזכוכית מגדלת לציפיה של קבלה בחזרה.
היא כן להבין שמה שנראה לך אצלו כמו תכונה שלילית מצריכה ממך לחבק אותה, לקבל וליצור שינוי ממקום של שיחה כנה ולא כעס.
היא תשומת הלב לפרטים הקטנים.
למה לא תמיד אנחנו שם? מה אנחנו מפחדים להפסיד? עדיין רוצים להינשא? עדיין מפחדים להתחתן?
להדליק לו את הדוד ביום חורף קר, כשהוא בדרך הביתה, לא מצטלם טוב בהוליווד, אז הם בחרו לשים את סינטרה ברקע (במקרה הטוב) יחד עם נרות דולקים וליצור אוירה סקסית.
ובכל זאת, דמיאן רייס לא מאכזב ומוציא שיר מדהים שמדבר בדיוק על זה:
// חן כהן
