כשדודה שושנה אמרה לי בזמן הופעת העווד, שערכנו לכבוד יום הולדתה של אמי העיראקית, "מתי תביאי לנו מישהו מהעדה" היא לא האמינה שאביא הביתה את חאסן–ג'ורג'.
את חאסן–ג'ורג' פגשתי ביפו. בתוך מועדון קטן וצפוף. ברגע שנכנסתי בדלת אל תוך החלל החשוך ראיתי רק איש אחד, כאילו היה עליו פנס שהאיר אותו כדי שלא אפספס. על רקע שירים משנות ה-80 בין אנשים שמפזזים לצידנו התחלנו לדבר. חשבתי שהוא עוד תייר אנגלי שבא לטייל בארץ, מחפש את התשובה, כלה יהודייה או מקום טוב לאכול בו חומוס. אבל הוא לא הגיע לכאן לראות את הארץ ולא למצוא יהודייה כשרה. חומוס לא היה לו אף פעם חסר. הוא הגיע לכאן על מנת להתנדב בארגון הומניטרי במקומות אליהם אני לא מורשית להיכנס, אין לי זכות דיבור ואני נחשבת לציונית כובשת.
ארץ המוצא של שנינו עיראק. ייתכן ואנחנו שנינו מאותו הכפר.
"בעיראק היה… "
"ובגדד הם אהבו…"
"וגם הם ברחו"
"והנוף שהיה להם מהמרפסת…"
"אבי היה קומוניסט. רדוף כמו היהודים…"
החלפנו זיכרונות לא שלנו.
עיראקי–בריטי עם עיראקית–פולניה אבל לגמרי ישראלית. לכו תבינו.
היינו הולכים יד ביד בגבולות ת"א איפה שזה מסתדר בעין. הערבית, האנגלית, העברית– שלושת השפות התערבבו בנשיקות גדולות. הנשיקה שלנו מעורבת: היא מוסלמית, יהודייה ונוצרייה.
והילד שלנו יהיה המודל המושלם לשלום בין הדתות. נקרא לו בשם אחד. יאיר? קייס? ג'ון?
אני לא אוהבת את הידידות האירופאיות של חאסן–ג'ורג'. יפות כמו בובות, עדינות כמו פיות ומתנשאות. הן לא מחבבות אותי ואני יודעת שהן רוצות אותו גם.
מבט עיניהן עוקב אחרי. קודם אני כובשת עם אחר ועכשיו את הבחור הכי חתיך בארגון. האירופאים האלה הם הסכסכנים הגדולים ביותר. תנו לי לנסות לדבר עם הפלסטינאים בלי שתתערבו. ותנו לי להתאחד עם העיראקי שלי בלי שתקנאו.
תחזרו לאירופה.
"אראה לך ישראל אחרת" לחשתי לו באמצע כיכר הבימה כשסביבנו התרבות שוקקת חיים והישראליות המעודנת מוארת ומסנוורת אותנו.
"אעשה לך את יום הולדת ה-30 הכי טוב בעולם! חאפלה ענקית! כאילו חזרנו לימים של פעם לבגדד". תפס לי את הידיים ונישק אותן אחת, אחת ובמבטא עיראקי לחש מילים חמות שגרמו לסוסי פרא לדהור בבוגרשוב.
"את עיראקית כ"כ יפה" הביט בי וליטף לי את השפתיים. והוא, העיראקי היפה הזה, רציתי שיאכיל אותי כל החיים בתמרים ויחד נשב בחצר המשפחתית בשכונה מבוססת בבגדד ונאזין לנגינת עווד.
"עיראק כבר הרוסה, אין כל זכר לסיפורים שסיפרו לנו"
סיפר לי על ביקורו האחרון שם. גם על דירה בת"א עם מרפסת אני יכולה להתפשר. נו טוב, מה דודה שושנה הייתה אומרת? מה בית המלוכה העיראקי–בריטי שלו היה אומר?
ומה אתם הייתם אומרים אם הייתי מספרת לכם שפעם, ממש מזמן הכרתי אחד. הוא היה פעיל למען אנשים שאנו מכנים מחבלים, נקרע בין חברותיו האירופאיות המעודנות לבין בחורה אחת תוצרת מועצת לב השרון, שגם היא באה מאותו מקום ממנו הגיע.
"זה לא יכול להיות סיפור אהבה" אמר לי פעם אחת בזמן שישבנו על גדות נהר החידקל "אני מרגיש אלייך דברים עוד לפני שאני מכיר אותך. אולי זה הזמן לעצור". הביט אל תוך המים ונעלם ממני, כאילו קפץ עמוק לנהר, ולא שב לנשום אוויר.
ביני לבין חאסן–ג'ורג' לא היה דבר מלבד נגינת עווד.
// טל גטרייטמן