התעוררתי בבית הוריי, הלכתי למטבח וראיתי אותו יושב ליד השולחן כשאמי מכינה אוכל מאחוריו. הוא סובב את הראש באיטיות לעברי ואמר: "שלום". הייתי המומה, קפואה במקום ומנסה להבין אם אני רואה טוב.
"את לא אומרת לי שלום?" הוא שאל.
לא עניתי. לא האמנתי שאני רואה אותו, אז פניתי לאמא שלי ושאלתי: "איפה הוא?".
היא הצביעה עליו ומיד הסבירה לי שאני לא מדמיינת, שהחזירו אותו בעזרת טיפול רפואי חדשני ומזל שעדיין לא היה מאוחר מדי בכדי לנתח ולהחיות את הגופה.
היו לו שטפי דם בכל הגוף, כשהחזקתי לו את היד הסתכלתי עליהם. נזכרתי בפעם האחרונה שישבתי שם, כשהיה מונשם ואחזתי בידו. יכולתי ממש להרגיש את האחיזה, את היד שהייתה קרה כמו בפעם האחרונה.
וכבר האמנתי, קניתי את זה עד הסוף. כבר תיכננתי איך אספר לכולם שאבא שלי חזר לחיים, אפילו חשבתי מה אכתוב על זה.
אבל אז התעוררתי ואני כותבת משהו אחר לגמרי, שבכלל לא תכננתי לכתוב. כל חלום כזה ממלא את הגוף בתחושת חמימות. ואז עוברים כמה רגעים, החלום מתעכל והגוף מתרוקן.
נזכרתי פתאום בשירו של יהודה הלוי: "ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב". זכרתי שאבי לימד אותי את משמעות המשפט הזה, לא זוכרת אפילו בת כמה הייתי, אבל זוכרת שחשבתי לעצמי: "לפחות הוא יודע איפה הלב שלו", כאילו ידעתי שיום אחד אאבד את שלי.
וכשאיבדתי, התחלתי לכעוס. רק לכעוס, אולי כי לא היה לי לב לחוש איתו רגשות אחרים. כעסתי על זו שכתבה לו "לעולם לא אשכח אותך" ועל הקלות הבלתי נסבלת בה ניתן לשחרר משפט שכזה. כעסתי על העצות של כולם ועל הכוונות הטובות אבל אף אחד לא יגיד לי מה אני צריכה להרגיש. ובעיקר כעסתי שעולם כמנהגו נוהג מבלי לשים לב שיש עולם אחד קטן שעצר מלכת.
בחיים שאחרי המוות, הנשמה גוועת והכאב מכרסם לאיטו.
כמו סרט אימה שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים, ככה זה צער של מוות – אי אפשר לשחרר.
מיד לאחר השבעה, העברתי עוד שבוע במיטה, שלולית של צער הייתי, גוש עצבות.
מתוך עמוד הפייסבוק
Art drawings
הרגעים הקשים לעיכול היו בכל פעם שבער בי להתקשר אליו ולספר לו שהוא מת. זה אכזרי איך קורה משהו שאתה חייב לספר לבנאדם שבגללו קרה המשהו שאתה חייב לספר. כשהגיעו השעות בהן בד"כ היינו יושבים רק שנינו ומדברים אל תוך הלילה, הרגשתי שהנה, עוד רגע וגם אני מתנדפת מכאן.
הייתי חושבת שאולי אמות רק לרגע כדי לפגוש בו ולאחר מכן הייתי חוזרת אל חיים מלאי געגועים לאותו הרגע בו היינו מתים ביחד.
כשחיפשתי את שמו הגעתי לספר תהילים, בו נכתב "מהרה הצילני, היה לי לצור מעוז". שמרתי בראש את המשפט הזה ועד היום, שנתיים אחרי, אני משננת אותו כשאני זקוקה לו.
שנתיים שלמות בלי הצ'יף שלי, המעוז שלי, אבא שלי.
וכל יום מחדש הוא עוזר לי להציל אותי.
// לולה