הפעם ראשונה שנחשפתי לעולם המכירות האימתני בחו"ל הייתה בדרום קרוליינה, צ'ארלסטון דרום קרוליינה, קניון מסכן, חיילי מארינס וחיל הים. אני לא אשכח את הטריינרית הראשונה שלי. היא הייתה סוג של קילרית, במכירות ובחיים. היה לה ניסיון של כמה שנים והשאלה הראשונה שלי אליה הייתה 'ומה אם יגידו לי לא?' היום, אני מתמודדת עם הלא הזה כל יום, כל היום. אני מחכה לו לפעמים, כדי לדעת מה לענות חזרה.
אחרי שבעה חודשים של מכירות ומערכת יחסים כושלת אחת החלטתי לעזוב, מיציתי את המקום, ובמקום להכניס מזומנים רק הוצאתי מהכיס שלי. למרות שבעלי המקום סירבו להיפרד מהפרח של הקניון והחליטו לאיים עלי בלעשות נזקים למשפחה שלי, נצטרכתי לברוח. בדרום קרוליינה היפה יש לחות מאוד גבוהה, כשהלחות נשברת מתחיל המבול. ובדיוק במבול, אני עליתי וירדתי שבע פעמים עם כל הדברים שלי לרכב שכור ונסעתי בכבישים הארוכים והיפים של קרוליינה הדרומית, כל הדרך אל קרוליינה הצפונית.
שם היו לי טריינרים שהם לא היו קילרים, הם היו מקצועיים, מדוייקים, בהתאם למקום, קניון ברמה גבוהה עם מותגים שווים שאפילו לא ידעתי שקיימים עד שהגעתי לשם. בשרלוט, צפון קרוליינה נהגתי בואן מתפרק ונסעתי למוזיאון האומנות לבדי. אחרי עשרה חודשים של נדידה החלטתי לשוב לקן, לשוב הביתה.
ברגע שהשקל האחרון שלי נגמר עליתי על מטוס למדינה מוזרה שנקראת ויומינג, קספר ויומינג. כן, קספר כי יש שם רוחות, משם נסעתי למונטנה וממונטנה נסעתי לדקוטה הצפונית, המקום המדכא בעולם. הבדידות הייתה קשה מנשוא והייתי ישנה עם הבוסית שלי באותה מיטה. אחרי כמה עשרות אלפי שקלים ומערכת יחסים מתעללת ואגרסיבית אחת החלטתי לחזור הביתה. בכל הכסף השתמשתי למטרות טובות ונעלות אשר קידמו אותי בחיים.
שוב מצאתי את עצמי כסוכנת מכירות, הפעם עם האירופאים; האנגלים, הצרפתים, הגרמנים והמלטזים. והם קשים, הם לא כמו האמריקאים. הם מתוחכמים, הם מדוייקים, הם מעל ומעבר וזה בדיוק מה שזה דורש ממני להיות. בהתחלה שכחתי איך למכור, היו לי ספקות אם אני מספיק טובה, ואולי כבר איבדתי את זה לגמרי. ואז הגעתי לחנות ביום ראשון בשבוע, כשכל שאר החנויות סגורות, הייתי חייבת את הכסף הזה לתחילת הלימודים. לא יכולתי לחזור לארץ מופסדת, זאת לא אני, אני לא מוותרת, הלכתי עם נעלי עקב והייתי בחנות לבדי, ואז פגשתי אותו, את האנגלי הזה, שהתיישב אצלי בכיסא ופשוט לא יכל להגיד לי לא. זה נגמר במכירה הכי גדולה שעשיתי אי פעם. במכירה הכי גדולה שנעשתה אי פעם בחנות במלטה. שברתי שיא חדש, שיא שלי.
הבדידות הייתה חלק מכל העניין, החיים של סוכנת מכירות בחו"ל כוללים הרבה בדידות, הרבה קשיחות, אף אחד לא באמת חבר שלך, לאף אחד לא באמת אכפת, הכל סובב סביב הכסף. בשבוע הראשון שלי, זה היה השבוע הכי כיפי שלי, שוחחתי עם אנשים באמת ובתמים, מהכל הלב, לא ניסיתי למכור להם דבר והם קנו ממני. ולאט לאט, ככל שעבר הזמן, שכחתי שאני צריכה להיות נחמדה ולשוחח איתם באמת, כל פעם שלא עשיתי את זה לא נקנה ממני דבר, וכל פעם ששכחתי בכלל שאני אמורה למכור משהו מכרתי הכל. בהתחלה הייתי מאוד פגיעה, אם הייתי מתאמצת מאוד ומקבלת תשובה שלילית זה יכל לשבור לי את כל היום, היום החיים והניסיון הנסיעות וכמובן הבדידות, עיצבו אותי לאישיות חזקה שלא נופלת מלא, אני אוהבת לא, תנו לי עוד לא. אני יודעת איך להתמודד עם זה.
// אילנה מאטטוב
