על דרך בגין פינת מקווה ישראל, ממש על יד רחוב החשמל נמצא לו מוסך קטן שנראה כאילו הוא סגור כבר שנים. לעיתים נשמעות דפיקות על דלת הברזל החלודה וזעקתו החלשה של ג'קסון נשמעת מתוכה "כנס מסביב ותסגור אחריך".
"שב, ילד. ספר לי איך אני יכול לעזור לך" הם יוצאים אחד אחד מהמוסך של ג'קסון. למי שבא לו בטוב הוא מציע כוס קפה דלוח ללא סוכר, לאלה שחוזרים בפעם השניה או יותר הוא כבר מוציא עוגיה או שתיים.
את ג'קסון אף מוסד לא הסמיך אף פעם, התעודה היחידה שהוא אי פעם קיבל הייתה בסוף כתה ו' לאחר שהצליח לסיים את המירוץ לזכר הנופלים במלחמת העצמאות. בכל זאת הוא נוהג לסיים כל מפגש ב"אל תדאג בני, ג'קסון יודע מה הוא אומר".
"איך היא יכלה לעזוב אותי אחרי כל מה שעשיתי בשבילה?", "לבגוד? באמת, לבגוד? זה הפתרון שלה?", "לפעמים חטאתי אבל ללכת עם החבר הכי טוב שלי?" הם משפטים שכיחים אשר עוברים דרך אוזניו של ג'קסון ולכולם היה לו פתרון.
היה זה בוקר יום רביעי, גשם חלש דפק על גגון הפח שבמוסכו של ג'קסון. המים רתחו, הקפה נמזג ואף לקוח לא דופק בדלת המוסך. "אין מצב שכולם מאושרים בעיר הזאת" הוא חושב לעצמו. שעת ערב מתקרבת, כל המוסך מריח מעשן ו-וויסקי וסוף סוף דפיקות נשמעות על דלת המוסך. "כנס מסביב ותסגור אחריך" בקריאה הקבועה הוא מכריז. "אני לא נכנסת פנימה, תצא אתה החוצה" קול נשי, מבוגר ועייף עונה.
ג'קסון מופתע, נשים לעולם לא דופקות לו על הדלת. "אני לא יוצא החוצה, אם את מעוניינת לדבר איתי את צריכה להיכנס אל המוסך". רעש צעדים נחלש ומתרחק מלווה את האקו שבשריפת הטבק. הוא מציץ מהחלון ורואה שעל פתח דלתו מונח לו זר פרחים. "נו טוב, פסיכופתית" הוא חושב לעצמו.
לא עוברות חמש דקות ולקוח לחוץ נכנס אל המוסך בלי לדפוק בדלת "ג'קסון, מה איתך? אתה יוצא מכאן לפעמים?". ג'קסון מתעצבן, "מה זה עניינך מה אני עושה כל היום?". יונתן, לקוח קבוע, מוציא לו סיגריה. "יש לך על הקיר ממחטות, כדורים ואפילו סכינים קטנות. למה לעזאזל אתה תקוע במחסן הזה שאתה קורא לו מוסך כל היום?"
"יאללה, קום, עוף מכאן" ג'קסון זורק על יונתן את הסיגריה. הדלת נטרקת.
עצבני ומותש ג'קסון קושר לולאה בחבל ותולה אותה מהתקרה. הוא מביא כסא ומניח אותו מתחת ללולאה. ג'קסון מוציא מהמגירה השלישית ספריי שחור, יוצא לחזית המוסך ומרסס "במוסך הלבבות השבורים אין מקום ללב שהפסיק כבר מזמן לפעום".