אל תקראו לי בכיינית.
תקראו לי רגישה יתר על המידה, רגשנית, הפכפכה- אל תקראו לי בכיינית.
אין מה לעשות, אני בוכה, זה נכון. שתי מילים ממישהו והברז מתחיל לטפטף כאילו הייתי נהר הירדן.
אני אדם די שמח בסה"כ, יש בי אופטימיות (לצד הרבה קיטורים) וכן, בכי. אומרים ש70% מגוף האדם הוא מים, אצלי הם מאגר הדמעות. יש לי הרבה סוגים של דמעות- אושר, מבוכה, תסכול, עצב ובכי סתם. אני אפילו בוכה לפני שאני הולכת לישון. סתם ככה.
אבל אל תקראו לי בכיינית.
הבכי ההיסטרי הראשון שלי צרוב לי עד היום, בגיל חמש, כשעזבנו את רמת גן לטובת רעננה. באותה תקופה הייתי ממש חולה והמרשמים נשארו בדירה הישנה. אבא הציע לי לבוא איתו להגיד שלום נוסף לבית ולקחת את המרשמים וכחובבת נסיעות ארוכות לא יכולתי לומר לו לא ונסענו.
מה שאנחנו לא ידענו הוא שהדירה הייתה הרוסה משיפוצים, החדר הראשון שלי, היפה והחמוד שעד לפני שבוע היה מלא בדובים וברביות היה הרוס ושבור, לא נשאר זכר לכלום. שם משהו פילח לי את הלב, פוצץ לי את הבועה שנתנה לי להאמין שהכל תמיד ישאר אותו הדבר.
הבכי שהלך שם, שמעו עד גבעתיים. מאז אבא אומר – נפתח הברז.
זה מתחיל בצריבה באף ובשקופית מרצדת במוח "אל תבכי עכשיו, בבקשה אל תתחילי לבכות" אבל בדרך כלל כשאומרים לי ״לא״ אז אני עושה ההפך, וכשאני אומרת לעצמי שכן מותר לי לבכות עכשיו – הפסיכולוגיה ההפוכה לא עובדת.
העיניים שלי מתמלאות במים עד חצי האישון, אני מרימה את הראש למעלה, פותחת עיניים ומנסה לפהק, להצדיק את הדמעות. הבעיה היותר גדולה בנושא היא שאי אפשר להסתיר את העובדה שבכיתי, אצלי האף הופך אדום עוד לפני שהדמעות נוצרות ואני מתחילה לדבר כאילו אני אחרי שני אקמול סינוס.
"מה, בכית?" אמא שואלת כשאני חוזרת הביתה. איך היא ידעה? השעה 17:00 ובכיתי ב8:00..
והאמת שדי נמאס לי להצדיק את הדמעות,לתת הסברים או לענות על זה- מה אכפת לכם? נמאס לי לחשוב ש"גיבורה" היא אחת שמחזיקה בפנים, אולי גיבורה היא מישהי שלא מתביישת לבכות? שמוציאה הכל ותודה לאל לרגשות.
מה רע בבכי? אף אחד עדיין לא סיפק לי תשובה הגיונית על השאלה הזאת.
הבכי הוא משהו שלא נשלט, נורא קל לומר "תפסיקי לבכות". אין בעיה, תפסיקו אתם להיות כאלה מעצבנים ומתסכלים ומביכים ואז אני אפסיק, אבל זה בלתי אפשרי, אה? אצלי הדמעות רק מחכות שהסכר ייפרץ, ובאמת שהלוואי והיה פקק שיכול היה לעצור לי את הבכי אבל אין אז נמאס לי להתנצל כל פעם מחדש ולהסביר שהבכי זאת הדרך שלי להתבטא ולפרוק, יש כאלה ששומרים בבטן, כאלה שזורקים חפצים ומשתוללים, אני מתכנסת ובוכה. הבכי הזה נעים. הוא טוב ומשחרר, זה כמו ניקוי רעלים, בחיי. תנו לי 2 דקות בכי ואני חוזרת אליכם כמו חדשה.
פייר, גילוי נאות – לא יודעת למה אני בוכה. זה פשוט קורה, אני מרשה לכם לחבק אותי כשאתם מזהים את הסיטואציה, אל תשאלו מה קרה כי אני לא אדע להסביר ואיך בכלל תבינו שראיתי פרפר לבן ויפה ושזה מרגש אותי אבל בעצם אני גם יודעת שמחר הוא ימות וזה מבאס לאללה?
אבל אל תדאגו, אני גם יודעת לצחוק ולחייך כשצריך- גם בזה יש לי קבלות.
הפעם היחידה שלא בכיתי בכלל הייתה כשראיתי "במבי" , לא הבנתי שאמא שלו מתה. עד היום.
// דראל פורת
