בסתיו 2010 עברתי לגור בבאר שבע, בצעד שניתן לייחסו, יחד עם 2-3 דרמות שקדמו לו*, למשבר גיל 30 מודחק היטב ששיחר לפתחי. כל פרשנות פסיכולוגיסטית שהופנתה לעברי בהקשר למעבר נדחתה מן הסתם על הסף בשלל טיעונים להוטים. רציתי להתקרב לעצמי, רציתי להתרחק מעצמי, רציתי להפסיק לכתוב, רציתי לוודא שאני זוכרת איך לכתוב, רציתי להתגעגע, רציתי ללמוד לנהל שיחות טלפון ארוכות מבלי לאבד סבלנות, רציתי לעשות שינוי, עשיתי רומנטיזציה ל"מדבר" ול"חזון חלוצי", וגיליתי שרוביק דנילוביץ' (המלך) ייבש את אחרונת הביצות הרבה לפני שהגעתי.
באחת הגיחות שלי לעיר באותה תקופה פגשתי את ידידי זאב בדירתו. הייתה לנו העדפה אידיוסינקרטית לרחובות עם שמות מיוחדים: מרכולת, נחליאלי ועוד, והדירה במרחביה לא הייתה יוצאת דופן מבחינה זו. באותו ביקור הוא השמיע לי שיר של מוסיקאי שלא הכרתי עד אז, ששבה אותי למן האקורד הראשון המקוטע והמלודי כל כך שלו, והותיר אותי במצב ערטילאי של פליאה ובלבול. לא כל כך הבנתי מה שמעתי, ואולי לא רציתי להבין, כי הבדידות מעולם לא נשמעה כל כך טוב כמו בשיר הזה. חזרתי לבאר שבע ושכחתי מזה.
באביב 2011 האפיזודה הבאר שבעית הייתה מאחוריי, הייתה לי עבודה חדשה ודירה חדשה וגעגוע ישן, וערב אחד בזמן שהתקלחתי שמעתי שיר כל כך יפה מהרדיו של מינסוטה שהשארתי דלוק ברקע, שלא נותר לי אלא לצאת מהמקלחת בחיפזון ולרוץ לסלון לבדוק מה אני שומעת.
ברגע ההוא נפרץ הסכר, והחל הרומן שלי עם ג'סטין ורנון, הרוח החיה מאחורי Bon Iver. יצאתי למסע יוטיוב וגוגל מקיף כולל קאברים, הופעות חיות והופעות אולפן, וגם טיסה אימפולסיבית ללונדון כדי לחזות בפלא בלייב. העמקתי באלבום הראשון, For Emma, Forever Ago, פנינה חד פעמית שנכתבה בעקבות פרידה כואבת, והתאהבתי. גיליתי מוסיקה יפה יותר מכל חלום שאי פעם אחלום, כזו שגורמת לי לחייך באמת**, ואמן כנה ואינטיליגנטי עד כאב, שמתרחק מהצלחה מסחרית ומקפיד להיעלם בחזרה לבקתה שלו בוויסקונסין בכל פעם שהגלים מרגישים לו קצת גבוהים מדי. לפני שלוש שנים, רגע אחרי זכייה בגראמי וסיור חובק עולם, הוא אף פירק את Bon Iver ופצח בקריירה של מפיק מוסיקלי ואמן אורח בשלל להקות ופרויקטים. בחודש האחרון שימח לא מעט מעריצים כשהודיע על קאמבק – בתנאים שלו, כמובן, בפסטיבל מוסיקה שהוא אוצר בצור מחצבתו, העיירה Eau Claire.
ג'סטין ורנון מקפיד, כאג'נדה אמנותית, להחליף צבעים, זהויות וסגנונות מדי אלבום ופרויקט. המשותף לכולם הוא שוורנון הוא קולו של דור שיש לו את כל ההתחלות ואפילו לא סוף אחד, מומחה לרומנים מזורזים, שלושה שבועות של שיכרון חושים, חרדות, התעלויות, ציפיות, אכזבות, שאין בסופם בקרים אפרוריים וערבים מנומנמים מול הטלוויזיה, ואין רגע מנוחה. ובסוף הכל חוזר לזיקוקים בסוף המערכה השנייה של The Wolves, אותם זיקוקים שכתושבת יפו לעולם אהסס לרגע ואחשוב שאולי הם יריות, שלמשמעם לא נותר אלא להרכין את הראש, לעצום עיניים ולהיאנח, ולהמתין לדמעה שתואיל להתגלגל במורד הלחי. כי אין קתרזיס בלי קטסטרופה, וזאת אמת אוניברסלית אחת שוורנון מכיר היטב – התודה לאמה, ששברה לו את הלב.
* התפטרות מעיתון הארץ, עבודה במלון באלנבי כפקידת קבלה.
** המנדט הכמעט בלעדי של בן זוגי ואחייניותיי בשנים האחרונות.
// רוני דורי
