תנו לי לשבת בדיכאון בחדר, לא נושמת, לא מדברת, לא אוכלת.
תנו לי לכאוב, לכעוס, לצעוק, לבכות.
תנו לי את השעמום שבחיי השגרה, תנו לי את היובש שבחיי הבדידות.
רק אל תתנו לי להיות מאושרת.
האושר הוא מלכודת, הוא תופס אותך כשאינך מוכנה ומעליל עלילות על החיים שלך. טיפוס ערמומי שכמותו, גורם לי להאמין שהחיים לא גרועים כל כך, שיש תקווה, שיש למען מה לחיות, למען מה להילחם. ברגע שנתפסת בחכתו, אתה אבוד. הוא יאמר לך מילים יפות ואחריהן, תבוא הנפילה.
ואני נפלתי וכואב לי עכשיו, אני נלחמת בשדים כדי לא לשקוע בדיכאון. במשך שבוע הייתי חלשה מדי אפילו לקחת את הכדורים שלי. טוב שיש חברים שידאגו ויתנו בראש. אסור להפסיק את השפיות, זה לא הזמן להשתגע.
אני עוד זוכרת את הפחד שמלווה את האושר. הפחד להתרסק. מוזר להזכר שפחדתי להרגיש בדיוק את מה שאני מרגישה עכשיו. המודעות הזו לעצמי ולספקטרום הרגשות שאני מסוגלת לחוש, זה שאני אפילו לא מדגדגת את אחד מקצוותיו, לא מאפשרת לי מנוח. עם האושר באה החרדה, עם ההתרסקות בא הדיכאון. ומתי אוכל באמת לחייך לעצמי ולנוח?
By Julia Caesar
ובינתיים דובקים בשגרה. עבודה, מקלחת, שינה. לקום מוקדם כשעוד חושך בחוץ, להרדם מאוחר. עייפות היא ככל הנראה התחושה האובייקטיבית והנוחה ביותר בעולם. זו רק עייפות, שינה קצרה וזה עובר. כמה נוח להחליף את סקלת הרגשות המוטרפת בחוסר שינה. כמה נוח לענות לכל אלו ששואלים "מה קרה?" או "למה את נראית עצובה?" ב"אני עייפה", פשוט "אני עייפה" ולכו תתווכחו עם בחורה שעובדת 11 שעות ביום על רמת העייפות שלה. צימחתי לי יופי של עלה תאנה.
ובינתיים אומרים להקיף את עצמך באנשים שאתה אוהב ויש כאלו, אנשים שאני אוהבת. יש לי משפחה נפלאה וכמה חברים. בינהם אני מרגישה שמחה. שמחה היא האחות הקטנה של האושר, גם היא משאירה אותך בתחושת ריקנות נוראית כשהיא נגמרת. בסוף כולם הולכים, בסוף צריך לחזור לדירתי הקטנה והמלוכלכת. לעצב המוכר. לבדידות החונקת. וכולם רוצים לעזור, לנחם, להצחיק לעודד ואני יושבת כזומבי, מדי פעם מכבדת את הנוכחים בחיוך. משעממת, משועממת. זועקת בשתיקה.
ואיך בכל זאת, מתוך ההבנה העמוקה שהכל יחסי ושאין כמו השגרה, אני ממשיכה לשאוף עמוק בלב להיות מאושרת. אני מנסה לגלות את הסוד לחיים טובים. לוקחת את התרופות, הולכת לעבודה, יוצאת לדייטים. לא מוותרת על הזכות שלי להיות מאושרת, לא מוותרת על הסכנה להשבר שוב. אולי אני נהנית להפגע ואולי כמו כל אדם נורמלי אני פשוט לא רוצה להפסיק להאמין בסוף הטוב.
ואולי , רמוסה, כעורה וחלשה, מסתתרת בתוכי עוד תקווה. תקווה לזכות בחיים האלו שכולם מדברים עליהם. חיים של שקט נפשי, חיים של השלמה עם עצמי ועם מי שאני, חיים של תחושת ערך בעולם. אולי אותה תקווה עצובה כוללת תפקיד נכסף בעבודה, בית יפה בקיבוץ, שני ילדים, כלבה וחתול. אולי זה לא כל כך מצחיק להאמין שכל הדברים האלו מגיעים לי, אולי זה לא כל כך עצוב להאמין שכל הדברים האלו מגיעים לי. אולי מותר לי להמשיך לחלום, להמשיך לעשות, להפסיק לפחד, להפסיק לחפור.
אך כרגע, תנו לי להתמכר לכאב, תנו לי לטבוע בתוך ים הדמעות, תנו לי לכעוס, תנו לי לכאוב, תנו לי לצעוק ותנו לי לבעוט.
רק בבקשה
תהיו חברים
אל תתנו לי להיות מאושרת.
// ענבל לוי
