עקב שיפוצים במגדל השן, עברתי לרחוב. ככה, בלי הכנות. בעל הבית דפק לי על הדלת, בדל סיגריה תלוי לו בקצה השפתיים, אמר שיש לי חמש דקות לארוז את השמלות שלי ממקסיקו והסירים של סבתא ולעזוב. עקב שיפוצים, הוא אמר. ואני, איבדתי את החוזה עוד ביום בו חתמנו עליו. מה אומר לו?
בזמן שהוא מעך את הבדל שלו על שטיח הכניסה, אספתי את השמלות והסירים ויצאתי אל הרחוב. אלף מאה חמישים ושתיים מדרגות והנה אני, למטה. הדלת נטרקה והמפתחות נזרקו אל הים.
*
הלילות דווקא היו בסדר, מצאתי ספסל שלא שייך לאף חסר-מגדל שן אחר. חתולי הרחוב ייללו ואני נרדמתי לצלילי אהבתם, עם שיער אסוף לצמה וקרם לחות מתחת לעיניים, שלא יהיו שקיות בבוקר.
התקלחתי בזריחה בממטרות הגן, מסרקת את השיער באצבעותיי.
הימים היו קשים יותר. הייתי צריכה ללמוד ללכת מחדש, כשמיליוני אנשים סביבי, בדרכם אל המשרד או אל המאהבת. נוגעים, נרתעים. שנים שהייתי שם למעלה, לא זכרתי איך זה לנוע לצדם של צללים אחרים.
*
עברו שנים עד שלמדתי איך.
נגמר לי קרם הלחות.
*
היום בצהריים אני ונגני המטאל מהבר בפינת קרליברך צרחנו יחד סטנדרטים של ג'אז. כל הגוף שלי רעד. אישה שעברה ברחוב עם בנה הנידה בראשה, מגינה על אוזניו בכפות ידיה. נינה סימון חייכה אלינו מהשמים, השמש להטה על גגות המכוניות.
// גל גורליק
