אני זוכר את זה לפרטים. רוטשילד. סוף הקיץ.
השמש שלחה קרניים אחרונות של אור יום ובאוויר נישא ריח שמשום מה הזכיר לי אגוזים.
הרחוב היה ריק מאדם ורק שורת העצים על השדרה, כחיילים במסדר,
השיבו לי מבט בוחן כשחלפתי על פניהם.
גם היא הייתה שם, אוחזת בידי ומסתכלת עליי בעיניים נוגות.
מחייכת את החיוך הזה שלה, חיוך שיכול להפוך את השלכת.
טיילנו במעלה השדרה, העלים סיננו את קרני השמש הנעלמת
והיה נדמה כאילו העצים הם אלה שמאירים לנו.
זה רק היא ואני שם, הולכים בשדה של אור, מסונוורים אחד מהשניה,
מדלגים מעל עלים נבולים על המדרכה, חיילים נופלים של משמר הצל שלנו.
מדי פעם, טיפת שמש קטנה הייתה מצליחה לעשות דרכה
דרך אינספור עלים ולהתיז נקודת אור על פניה. אמרתי לה כמה שהיא יפה,
אך ספק אם היא שמעה. רק ידה בידי, פניה קדימה, ואנחנו הולכים.
כל כמה צעדים היא מביטה בי לאחור ומחייכת, אבל רק עם העיניים.
היא שותקת ואני מבין כל מילה.
לאט לאט היא הגבירה צעדיה, האחיזה שלה בידי התהדקה והחיוך
הזה של העיניים, נעשה עמוק ומהפנט אף יותר.
נזהר שלא לרמוס את העלים הנופלים, הגברתי צעדיי גם אני,
הייתי שיכור ממנה, שיכור ממי שהיא וכמו שיכור הלכתי אחריה.
השמש כבר שקעה. צעדיה נעשו צפופים יותר ויותר וידה החלה מושכת ידי
ומובילה אותי קדימה במורד השדרה, פניה ננעלו מזרחה, חדורות מטרה לא נודעת.
לפתע היא כבר לא נזהרת שלא לדרוך על עלה נופל,
לא היה בה אפילו להחזיר מבט של כבוד לעצים הבוחנים אותנו.
פתאום היא הייתה לי אחרת.
אני לא זוכר איפה בדיוק אבל לפתע היא החלה לרוץ, ניסיתי להדביק צעדיי עם שלה
אך ידי החליקה והתנתקה מידה, רגליי התבלבלו ונפלתי ארצה.
קולה נישא אליי וקורא לי לבוא אך אני חבול ומקורקע והיא מוסיפה לכת.
קבור בין אותם עלים הנזהרתי לא לרמוס, הרמתי מבט לראותה מרוחקת.
מתעורר מסוונר משחר עולה המציץ לי בין התריסים.
היא עוד כאן, ישנה לצידי וחולמת חלום אחר לגמרי, ראשה בחיקי ושיערה הגלי ממש מתחת
לאף שלי, נוטף ריח אגוזי מלטף כתמיד.
אני מרים את ידה מעל גופי ומסובב אותה בעדינות לקצה השני של המיטה.
קם, סוגר את התריס כדי להחביא את השמש מפנינו וחוזר לישון.
אולי הפעם, אחלום על משהו אחר.
// שחף רז