הכחשה.
מה פתאום, אין שום סיכוי שאני הולך לאכול את זה. זה אמנם נראה טוב אבל אני ממש לא צריך את זה.
המינוס הזה זמני, חודש הבא זה יסתדר. זה רק בגלל שלא עברו מספיק ימי עסקים.
אני יכול להתמודד עם השינוי הזה, הוא לא מפחיד אותי בכלל. בסוף הכל יהיה בסדר.
למה שהיא תמות? אז המצב טיפה הידרדר, היא תחזור לעצמה תוך יום יומיים.
כעס.
זה הכל הגנטיקה המחורבנת שלי. אנשים אחרים אוכלים פי שניים ולא עושים ספורט בכלל, רק אני נלחם על כל חצי קילו.
בנקים מניאקים שסוחטים אותי בעמלות מומצאות. פאקינג שיטה קפיטליסטית מסריחה. מי הם בכלל שיגידו לי מה וכמה אני שווה.
אני בכלל לא רציתי את השינוי הזה. אני רק רוצה להתפרנס. שילכו קיבינמט כל אלה שמנגנים פחות טוב ממני אבל יש להם יותר קשרים.
אני אתן אגרוף לקיר של בית החולים. אני אתן אגרוף לרופא. אני חייב לצאת מכאן. עכשיו.
מיקוח.
אני אוכל את זה היום אבל אני אעשה ריצה מחר. זה בטוח מתאזן איכשהו.
הם מכירים אותי כבר הרבה זמן. סה"כ אנשים טובים. בטוח יש דרך לפתור את זה, אני אבקש מהם במיוחד רק הפעם שיוותרו לי.
זה רק לתקופת ניסיון. מקסימום אני אחזור למה שעשיתי עד עכשיו. תמיד צריך מורים לגיטרה. לא שרפתי שום גשר. אםתוך שלושה חודשים לא תהיה לי עבודה הדלת עדיין פתוחה.
אפילו אם היא תצטרך השגחה לכמה זמן זה בסדר. זה מובן, זה מקובל, היא מאוד מבוגרת בכל זאת.
דיכאון.
אני אשאר עם החמישה קילו המיותרים האלה לנצח. כל פעם שאני אסתכל במראה בלי חולצה אני אתבאס בדיוק כמו שאני מתבאס עכשיו. הייתי אומר שלפחות ניסיתי אבל לא באמת אפשר לקרוא לזה ניסיון.
יש אנשים בגילי שכבר קנו בית. אוטו. שיוצאים לחופשה בחו"ל כל שנה. העצמאות הכלכלית שלי היא אשליה שהסיבה היחידה שהיא מתקיימת היא תמיכה כלכלית מהמשפחה שלי בשנים קודמות.
איך שלא מסתכלים על זה מבחינה מקצועית אני כישלון. ללמד גיטרה זה לעבוד למען חלום של מישהו אחר. נמאס לי מכל ההורים המציקים האלה (מה זה היה הוואצאפ הזה ביום חמישי ב23:30?! מה נראה לך?!). נמאס לי מתלמידים שחושבים שהם מבינים יותר טוב ממני. נמאס לי מזה שאם הייתי שווה משהו באמת כנראה לא הייתי כאן.
איזה בור נפער בנשמה עכשיו. אף פעם לא הצלחתי להבין איך מה שנשאר מבנאדם זה כמה מסמכים ומצבה.
קבלה.
זה שקשה לי לרזות לא אומר שאני צריך לוותר. זה רק אומר שקשה לי יותר מאנשים עם גנטיקה יותר טובה. אז מה? אז כלום. מי בא לרוץ בפארק?
זה המצב רק עכשיו. זה יכול להשתנות, אבל כרגע זה המצב. והוא לא טוב. הוא גם לא רע. ושום דבר שאני מרגיש לא יכול לשנות את זה. רק דברים שאני אעשה יכולים לשנות את זה.
זה כישלון רק אם אתה מפסיק לנסות. רק אם אתה נשאר כלוא בכלוב הזהב, איזור הנוחות הרך כמו כרית של ספה ישנה הזה. מה שכרגע הוא כישלון לא חייב להישאר ככה לנצח.
היא איננה. לא תחזור. והשמש עדיין זורחת, והחיים עדיין ממשיכים. כזו מוזרה היא דרך הטבע. אנשים לא חיים לנצח, ובכל זאת החיים ממשיכים להתקיים לנצח.
// זהר רץ
*תמונה ראשית באדיבות מאיה לוי